כבר מעל שנתיים שאני נמנעת מלכתוב פה על הדרמה הגדולה שתפסה אותי באמצע החיים. בהתחלה, כי כמו כל היפוכונדרית שמכבדת את עצמה פשוט התעלמתי בהתמדה, בהמשך כי באמת שלא הבנתי לאן זה הולך (רמז מטרים: כמוני, לשום מקום!) ובסוף כי אלה מסוג הדברים שאין להם באמת נקודת סיום חד משמעית (אם כי אני מאמינה שאם יהודה לוי היה ממתין לי איפשהו, כנראה שהייתי טורחת להגיע כמה שיותר מהר…:) ובעיקר, כי תוך כדי, פרצה לה המלחמה וכמה שניות של צפייה בלופ בטנדרים לבנים גימדה לגמרי את המלחמה האישית שלי.
הכל התחיל בשלישי בבוקר באמצע חודש מאי, 2022. עשיתי לי כרגיל חימום לפני ההתעמלות כשבעיצומן של הג'מפינג ג'קס הרגשתי שנחתתי לא טוב. לא נפלתי, לא נחבלתי, בקטנה, כולה קפיצות קטנות במקום.
מבחינתי הדרמה הגדולה של אותו בוקר בכלל הייתה שנאלצתי לבטל את הזומבה עם אלינה…:(
עבר יום ועוד אחד והכאב בברך ימין מלווה אותי לכל מקום. אבל אני בטירוף של סידורים ועניינים, תוך שבועיים נגמר החודש ואיתו שנת הלימודים ואנחנו עולים על מטוס לארץ הקודש לחודש וחצי… אין לי פנאי לרופאים ושאר משביתי שמחה.
הבאסה שאני עדיין מרגישה מאותו שבוע ראשון של הביקור בארץ: שלוש שנים שחיכיתי ללכת לטקס שבועות של גוש המושבים שלנו, לפגוש ים של אנשים מוכרים בחולצות לבנות שרים על "ים השיבולים", לגחך מול ריקוד הקומביינים המסורתי, להתרגש מול ריקוד הסבתות – נכדות, ולהיחרד מההיסטריה של הילדים המתוקים שלנו מתנפלים לכל עבר בזמן שמטוס הריסוס זורק מעלינו סוכריות כאילו לא ראו מתוקים מעולם… הי, אל תרימי גבה, זה הטקס שלנו, שלא השתנה ב40 ומשהו שנה שאני זוכרת אותו וכמה שקיטרתי על הרפפטיביות שלו כשגרנו בארץ, ככה השתוקקתי להזיע בו באותה שנה.
רק כשעה לפני שיצאנו הבנתי שאני בעצם כבר לא מסוגלת להעביר משקל על רגל ימין. הכאב בברך היה חזק מדי וידעתי שגם אם אמשיך לדדות, לא אצליח להגיע רגלית למקום הכינוס (אליו לא ניתן להגיע ברכב) ואני מתביישת להודות שגם די התפדחתי מהצליעה הלא חיננית ומהשאלות שהיא תזמן. שלחתי את כולם לטקס תוך כדי שאני מעמידה פנים ש"איזה כיף לי שאני נשארת במזגן בחום הזה" כדי שהם ילכו ויהנו בלב שלם ונשארתי לבד, בחושך… (אבל הי, לפחות הטמפרטורה הייתה סבבה)
את המשך הבילויים בארץ תיבלתי בפיזיותרפיה פעמיים בשבוע. האבחנה הבלתי פורמלית הייתה קרע קטן ברצועה ואני עשיתי את התרגילים שקיבלתי על בסיס יומי ובמוטיבציית שיא, דידיתי לכל מקום וקיויתי לטוב.
בגלל שאני מחבבת אותך, אנסה לאמל"ק את החלק הרפואי כי הוא לא הפואנטה פה:
כשחזרנו לקליפורניה, התחלתי גם פה פיזיותרפיה. שלא עזרה בכלל. והלכתי לרופאת משפחה ששלחה אותי לצילום שלא הראה שום דבר. ולMRI שלא הראה שום דבר. ולאורטופד אחד שלא מצא שום דבר. ולשני. ולשלישי… וככה מצאתי את עצמי מתרוצצת (טוב, אולי המילה הכי לא מתאימה למצבי) בין רופאים וכבר ממש לא מתלוצצת.
עברו חודשים. חו ד שים! לאף אחד אין מושג למה כל כך כואב לי! לאט לאט אני מצמצמת את כל חיי, אין מה לדבר על טיולים משפחתיים או ההליכות היומיות שלי בטריילס אבל בהדרגה אני כבר לא מסוגלת לקחת את ליבי לקנות בגדים כשהעונה מתחלפת והבגדים משנה שעברה כבר קטנים או אפילו סתם לקפוץ ספונטנית לבית קפה עם חברה בלי לתאם שיאספו אותי כדי שיורידו אותי בדיוק על הכניסה לקפה. הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות זה ללכת לסופר כשאני אוחזת בעגלה כמו טובע בגלגל הצלה…
המצב היה קשה. אמיתי. אף רופא מומחה שהגענו אליו לא ידע לאמר ממה נובע הכאב כי הMRI היה נראה בסדר גמור והתקווה שהרופא הבא ידע לשפוך אור חדש, שלא לאמר לתת פתרון – נגוזה עם כל רופא חדש שראינו.
מעבר לתסכול המטורף שחוויתי כאדם בריא ואקטיבי שמוצא את עצמו בבית כל היום ועוד תלוי באחרים, היו לי מחויבויות, בית לתקתק עם כל המשתמע ושני ילדים אהובים שרגילים שאמא יכולה הכל (חוץ כמובן ממתימטיקה. אהה, ומדעים. ולזרום על אוכל מעובד. או בלאגן במטבח. ולזהות פרצופים. טוב, חלאס, הבנת. אצרף את הרשימה המלאה בהזדמנות)
שניקח פאוזה קטנה? תשמעי, אני לא מעונינת שתרחמי עליי, זו ממש לא הכוונה. אני בכוונה משרטטת לך את התמונה העגומה בפירוט כדי שממנה נצא אח"כ למסקנות, בסדר?
ואם כבר עצרנו, את מסוגלת לדמיין את עצמך בכזו סיטואציה חסרת אונים? את חושבת שאת יכולה לצפות איך היית מרגישה? איך היית בוחרת להתנהג?
אם את כמוני ונלחצת מגרפים אוטומטית, באמת שאין סיבה להילחץ מהפאי החמוד שארגנתי לנו פה:
מה שהוא בסך הכל מציג זה ש50% מרמת האושר שלנו הוא תלוי גנטיקה. משמע: אינו תלוי בנו בכלל. עניין של מזל ולכן אני בהחלט רואה את עצמי כברת מזל, ומביצוע סקר לא אקדמי שערכתי בקרב שני האחים שלי, מסתבר שהמזל היכה גם בהם כי גם הם העידו שהם תופסים את עצמם כאנשים שמחים.
אם את לא מרגישה שהגנטיקה לטובתך בעניין זה, לא נורא! נותרו לנו 50% נוספים ואיתם נעבוד.
10% מרמת האושר שלנו תלויה בנסיבות החיים שלנו, לדוגמא: המצב הכלכלי שלנו, הבריאות שלנו, המעמד החברתי שלנו וכו' נסיבות שלא תמיד פשוט לשנות אבל אפשרי.
החלק שמעניין אותי במיוחד הוא 40% הנותרים, שכן הם לגמרי בידיים שלנו באמצעות הפעולות שלנו! עד כמה תפיסת העולם שלנו היא אופטימית, עד כמה אנחנו עוסקים בפעולות משמעותיות המגבירות אושר עבורנו, עד כמה מערכות היחסים שלנו הן קרובות ותומכות ואיך אנחנו בוחרים להתמודד עם מצבים קשים.
את מבינה, יש כאלו שיסתכלו על הפאי ויגידו: נו, זהו, הלך עליי, איזה אושר ואיזה נעליים, זה הכל מכתוב ויש כאלה שיגידו: וואו, מדהים! 40% זה מלאןןןן, איזו יכולת השפעה מטורפת יש לי פה! לאיזו קבוצה את משתייכת?
אינטואיטיבית, אני שייכת לקבוצה השניה. אולי בגלל הגנטיקה… באמת שאני לא יודעת. אבל גם לפני שלמדתי את הנתונים האלה במסגרת הלימודים שלי ב – Happiness studies academy תמיד הרגשתי שרק אני אחראית על המיינדסט שלי וכמה שהכל הולך בקלות כשאני בוחרת להרכיב את המשקפיים הורודות שלי.
ולא, זה לא גן עדן של שוטים. זו אמונה בסיסית פנימית שבוטחת בטוב בזכות זה שאני עושה פעולות שנועדו להגביר את הטוב.
ולכן, כשמצאתי את עצמי כאמור בדיפ שיט הבריאותי שפשוט השפיע על כל מערך חיי, הבנתי שזה הזמן לגייס את כוחות העל שלי. כמובן שיכולתי לשבת בבית, לבכות על מר גורלי ולהתמרמר על "למה זה קרה לי". והיו גם רגעים כאלה מתוקף היותי אנושית אבל בסה"כ שמרתי על החיוביות שלי ומה שעזר לי במיוחד זה שהקפדתי על כמה הרגלים:
“We first make our habits, and then our habits make us” – John Dryden
מדיטציה. בכל בוקר. לא זוכרת אם כבר כתבתי פה פעם על איך התחלתי וכמה שזה לא דיבר אליי בהתחלה אבל הי, עברו כבר יותר משנתיים שאני מתרגלת ובתכל'ס, ביום שאני מפספסת מאיזשהי סיבה אני כבר ממש יכולה להרגיש שהאנרגיות שלי נמוכות יותר ושאני פחות סובלנית ופחות רגועה.
הוקרת תודה. אמיתית. מכל הלב ועל כל דבר קטן. פשוט אימנתי את המוח שלי לסרוק את היום שהיה, מהרגע שהתעוררתי ועד הרגע שאני מקווה להצליח להירדם ולשחזר כל דבר חיובי שהתרחש. וככה לא פספסתי את העלה הראשון שנשר מהעץ של השכנים ובישר את בוא הסתיו או שאחד הילדים שכח שהוא מתבגר וחזר ממש מבסוט מביה"ס.
ירוק בעיניים. בשנים האחרונות למדתי להעריך את הטבע (בשונה מה40 שנים הראשונות לחיי שבהם פשוט לא הזיז לי). משפט ידוע אצלנו בקליינים כשיוצאים לטייל ואני מתפעלת בקול רם מהנוף: "זה הנוף הכי מדהים שנתקלת בו היום, נכון ,אמא?" מלמד אותך שא. אני נוחה להתפעל ב. שאוהבים להסתלבט עליי פה בבית אבל אם נהיה רציניות שניה, מחקרים מוכיחים שעצם השהיה בטבע או אפילו התבוננות בצמחיה מעל לדקה תורמת להרגשה טובה יותר. אז הקפדתי לשבת בגינה ולבהות בצמחים בעיניים טובות.
גירוי אינטלקטואלי. כחנונית, אני אוהבת ללמוד, ולמזלי התפנה לי המון זמן להקדיש ללמידה בזמן שהייתי מוטלת על הספה. בואי, גם השלט של הנטפליקס עבד לא מעט, אבל אי אפשר להשוות בין התחושה הזו שסידרה מסתיימת לה ולא מותירה אחריה דבר (חוץ מאולי תאי מוח מתים) לבין התחושה המתגמלת שנובעת מלמידה, מהתעמקות בנושא שמרתק ומזמין אותך לשקוע בו. אז הלימודים עצמם בהחלט היו קרש הצלה ובמקרה או שלא, מאחר ובכל זאת מדובר במדעי האושר, הידע הספציפי שרכשתי כיוון אותי וסייע לי לעזור לעצמי.
מערכות יחסים. המנבא מספר אחד לאושר. והסיבה המרכזית לשפיות שהחזקתי בכל אורך אותה תקופה. יניבי שפתאום מצא את עצמו במשרה מלאה בעבודה ובמשרה מלאה בבית, בטיפול בילדים ובי… חתיכת אתגר וחבל שנדרשנו אליו אבל הוא הוכיח לי בענק מה הגודל של הלב שלו ועד כמה "ואהבת" זה באמת הערך שסביבו בנינו את חיי המשפחה שלנו. רון וליבי שנאלצו להסתגל לא רק לעשות דברים שעד אז אני עשיתי עבורם (מה שנקרא בשפת אדלר "פינוק") אלא בנוסף, גם לטפל בי… המשפוחה מהארץ שתמכה מוראלית מרחוק בכל יום ויום והחזיקה אותי, וכמובן החודש ההוא אחרי הניתוח (וואי, איזה ספוילר) שאמא הגיעה במיוחד לטפל בי ובכולנו כי היה ממש קשה. וה – חברות שלי. שהן הכי משפחה שיש. שעטפו אותי כל כך וסימסו, וביקרו, ועשו קניות, ועשו משלוחים מהספריה והסיעו, ובישלו… הרגשתי כל כך אהובה וזה אף פעם לא מובן, בטח ובטח לא במדינה זרה, כשאותן חברות מדהימות ואני מכירות בין מספר חודשים לשלוש שנים (דאז…)
מתישהו, חזרתי לאורטופד הראשון שהייתי אצלו. בפגישה הראשונה הוא כאמור לא אבחן משהו מיוחד, ושלח אותי לפיזיותרפיה. כמובן שכשראיתי ששום דבר לא משתפר, עברתי לאין ספור רופאים אחרים שגם הם לא חידשו, מתוך מחשבה שסתם פניתי אליו כי אצלו היה התור הראשון הפנוי אז הוא בטח לא משהו
נראה לי שאפילו חזרתי אליו בקטע טכני, רק כדי שיחדש לי את ההפניה לפיזיותרפיה. בשלב הזה הצליעה שלי כבר הייתה מופרעת – אם את זוכרת איך איליין מסיינפלד רוקדת – וממש התחננתי לעזרתו. למזלי, הוא שלח אותי לMRI נוסף שהפעם הראה איזו חתיכת סחוס סוררת שיצאה לה מהמקום וקבע לי תור לניתוח קליל, אורטוסקופיה: באמצעות חור אחד בברך, הוא יכניס מצלמה זעירה ובאמצעות חור נוסף הוא יסיר את החתיכה וימדוד את המקום שנשאר למקרה שאצטרך ניתוח המשך להשתלת חתיכת סחוס משלימה.
בניגוד לאנשים נורמטיביים שמוצאים את עצמם עומדים בפני ניתוח – הייתי מאושרת! סוף סוף נמצאה הבעיה וגם יש לה פתרון! לא עניין אותי כלום חוץ מזה שהימים יעברו ומועד הניתוח יגיע כבר
והוא הגיע. ב9.2.2023. יום לפני כן, כשהתקשרו להזכיר לי שאני צריכה להיות בצום 8 שעות לפני הניתוח, הסברתי לאחות שלא כדאי להם שאגיע בלי הקפה של הבוקר. פחות בשבילי כמו יותר עבורם. לאף אחד לא כדאי להיתקל בי לפני מנת הקפאין שלי… אחרי מו"מ קשוח, סיכמנו שאם אשתה אותו ב4 לפנות בוקר, זה יהיה בסדר מבחינתם. קמתי לי לפנות בוקר לבית שקט. הייתי כל כך שמחה ונרגשת… שתיתי את הקפה שלי, נהנית מכל לגימה והתיישבתי לעשות מדיטציה. בחרתי במדיטציה מודרכת ארוכה במיוחד שבמהלכה נתבקשתי לדמיין מקום פיזי שמשמח אותי ומיד עלתה לי בראש גבעה קטנה שהייתי עוברת לידה כל יום בהליכה היומית שלי והייתה מזכירה לי את טוסקנה, מה דעתך?
סיימתי את המדיטציה עם דמעות של התרגשות וציפיה. הרופא הסביר לי שהתהליך מאוד פשוט ושכבר תוך שבוע אני אמורה להיות מסוגלת לחזור ללכת… דמיינתי את הבתים המעטים שעל הגבעה, מוקפים בירוק ואת קרני השמש מנצנצים על השלולית הגדולה שנקווית שם כל חורף ומספקת מים קרירים למשפחות האיילים שמסתובבות שם באין מפריע. תוך כמה ימים אוכל כבר ללכת שם, בטריילס האהובים שלי, לעמוד מול הגבעה ולתת לקרני השמש להוסיף לי נמשים…
יצא לך פעם להתעורר מהרדמה? תחושה די אכזרית כי את ישנה כל כך עמוק וטוב, נקיה מכאבים וסטרס כשפתאום אורות, רעשים ובני אדם שמצפים שתגיבי אליהם. כשהתעוררתי, הבחנתי ישר ביניבי שהיה חיוור של החיים. קיוויתי שתאורת הפלורוסנטים של בית החולים סתם לא מחמיאה לו וגם כשהרופא שלי הסביר לי ש"החדשות הטובות הן שכשנכנסתי עם המצלמה ראיתי שהברך במצב ממש טוב ולא רציתי שתוך כלום זמן תצטרכי לעבור שוב ניתוח כדי להשתיל את החתיכה החסרה אז ביצעתי מיני שברים בכל העצם כדי לעודד אותה להצמיח מין שכבת הגנה במקום הסחוס שהסרתי והחדשות הרעות הן שאסור לך לדרוך על הרגל לפחות ל3 חודשים…" – גם אז עוד לא הבנתי שזה הזמן בשבילי גם להחוויר כי די קיויתי שכולם יעזבו אותי ואני אמשיך לרכב על גלי חומרי ההרדמה בחזרה לשינה מבורכת.
כבר אמרתי שאני מחבבת אותך אז אני אדלג ברשותך על תיאור כאבי התופת (קיבלתי מרשם של אופיאודים ולאור שיעורי ההתמכרות אליהם לא לקחתי אפילו אחד), על הלילות המסוייטים (איך אפשר לישון עם כאלה כאבים, ועוד כשהרגל מוחזקת ישרה בסד לוחץ) על הימים שהזמן בהם לא נקף (מסתבר שמדונה צדקה וtime goes by so slowly for those who wait), על רגשי האשמה (שכולם צריכים לטפל בי ברמת הלעזור לי להתקלח) ועל הפחד (כי מי מבטיח לי שאחרי כל הסבל הזה אחלים בכלל) ואעבור שוב לתכלס:
מדיטציה, הוקרת תודה, ירוק בעיניים, גירוי אינטלקטואלי ומערכות יחסים – באילו התמקדתי וזה מה שהחזיק אותי.
הדובדבן שבימיי המשמימים חוץ מביקורים של החברות שלי והוובינרים של הלימודים וכמובן אמא שהגיעה במיוחד לטפל בתינוקת המגודלת שלה ופינקה לי את הצורה כמו שרק היא יודעת, היו שלוש פעמים פיזיותרפיה בשבוע. זה היה הבילוי שלי מחוץ לבית ובהתחלה המטפלים שלי – בריאן ורובן – היו נחמדים מאוד ובעיקר התמקדו בלהזרים דם למקום הניתוח, אבל אחרי כשלושה חודשים, ברגע שהורשיתי לדרוך על הרגל… הכפפות ירדו והתחילה הטירונות!
מסתבר שבגלל השנה בה כמעט ולא הלכתי בכלל וכשכבר כן הלכתי אז צלעתי לגמרי, ולאחר מכן, החודשים בהם אסור היה לי לדרוך על הרגל לשניה אחת (השתמשתי בקביים והרגל שלי הייתה נתונה לסד מהגיהנום שיישר אותה 24/7) – אני אשכרה הייתי צריכה ללמוד ללכת מחדש וזה היה כל כך קשה ולא טבעי, כאילו שזה סקיל חדש עבורי ולא משהו שכבר עשיתי איזה 40 ומשהו שנים
מאחר והייתי בפוקוס מטורף על תהליך ההחלמה שלי, עבדתי הכי קשה שיכולתי במרפאה. לא ראיתי בעיניים. ביקשתי מהם שיאתגרו אותי יותר ויותר בסשנים וגם שיתנו לי שיעורי בית יומיים. אני מרשה לעצמי לאמר שבתור הישראלית הראשונה שהם טיפלו בה, ייצגתי אותנו בכבוד כבעלי מבערים פנימיים אדירי עוצמה.
אבל… עם כל התרגולים שבעולם, גם כשעברתי משני קביים לקב אחד וגם כשכבר הורדתי אותו – עדיין לא הצלחתי ללכת נכון. לא יכולתי להעביר משקל מלא על הרגל כי זה הרגיש כאילו היא עומדת להישבר. התרעתי וביקשתי מהחבר'ה שיעזרו לי לתקן אבל הם חשבו שאני רק צריכה עוד זמן
בתמונה: בריאן הקשוח החרים לי לראשונה קב אחד ואני עושה את צעדיי הראשונים עם קב אחד בלבד. צעד קטן לאדם וכולי
ואגב זמן, הגענו שוב לסוף מאי ואני השתוקקתי להגיע לארץ לביקור. חרדתי אמנם מהטיסה הארוכה והמשמעויות שלה על הרגל (עד היום אני לא יכולה לשבת יותר מכמה דקות באותו מנח) אבל לשתי האמהות שלנו היו חגיגות יום הולדת 70 ואני הייתי נחושה לחגוג איתן ברוחי ובגופי כאחד.
וכך עשיתי. ואפילו טסנו באמצע אותו ביקור בארץ לכמה ימים במונטנגרו, שם חגגנו לדליה חמותי יום הולדת 70 כל המשפחה וכמה שהיה קשה וכואב להתהלך בבודווה היפיפייה, לא ויתרתי על כלום ונהנתי מכל רגע.
אבל… הכאבים והעובדה שלא יכולתי עדיין – 4 חודשים אחרי הניתוח לדרוך עליה מבלי להרגיש כאילו היא עומדת להישבר די הלחיצו ולפרקים הרגשתי שגם אני תיכף עומדת להישבר.
מרגע שנחתנו בארץ, אמא שלי ניסתה לשכנע אותי ללכת לכל רופא מומחה אפשרי "כי רק הרופאים שלנו מבינים". אני סירבתי בתוקף, כבר הייתי אצל לא מעט אורטופדים ודחיתי את כל הצעותיה. אבל, היא ידעה שביום ההולדת העגול שלה, לא אוכל לסרב לה ושריינה תור לאותו יום וכך, מצאתי את עצמי נוסעת לרמת גן על לא עוול בכפי, חמושה בד"ר אורי לירן, אחשלי…
לא אציין את שם "המומחה הישראלי לאורטופדיה" שבדק אותי כ30 שניות ופצח במונולוג ארוך שהוא ראה כבר אלפי מקרים ולצערו אני נופלת על האחוז הקטן שלא ניתן להסביר או לטפל ושכדאי לי כמה שיותר מהר להיפרד מהתקווה לחזור ללכת, כי זה לא יקרה לעולם ושאמצא לעצמי את הכסא גלגלים שנוח לי ושאעסיק את עצמי בכל מה שעושה לי טוב. וכל טוב לי.
הייתי המומה. זו בטח לא הייתה החוו"ד שציפיתי לה ולא הייתי מוכנה לקבל אותה. וכך, בנחישות שמאוד לא אופיינית לי מול "האוטוריטה הרפואית" שניצבה מולי, הודעתי לד"ר שאני מכבדת את דעתו המקצועית אך דוחה אותה בתוקף. המשכנו להתווכח עוד כ45 דקות, כשהוא הציג לי מחקרים ואני הצגתי לו מחקרי נגד על הקשר בין הגוף לנפש וכשהסכמנו – בחברות – שלא להסכים, הייתי רוצה לאמר שיצאתי מהחדר בחינניות כדי להמחיש את טיעוניי, אבל ברור שבקושי יצאתי משם, מה גם שהדמעות הצורבות שניסיתי להסתיר, הסתירו לי את הדרך החוצה.
כמה ימים לפני כן, נפגשתי לקפה עם עירית, שבסטודיו שלה למדתי את רזי הפילאטיס וצברתי כל כך הרבה שעות של יזע וצחוקים. כשסיפרתי לה את כל סיפור הברך, היא שאלה אם הייתי רוצה לנסות לפנות לשי, בעלה. האמת, שזכרתי שהוא מטפל אבל לא ממש זכרתי במה. היא סיפרה לי קצת על המומחיות שלו בפלדקרייז אבל אמרה לי שהוא עמוס מאוד ושהיא לא חושבת שהוא מקבל לקוחות חדשים.
הרמתי לשי טלפון והסברתי לו שאני חייבת את עזרתו. הוא שאל שאלות שאף אחד עוד לא שאל, על התנועתיות וממה בעיקר אני מנסה להימנע. ואז אמר שהוא מצטער, אבל פשוט אין לו זמן. הסברתי לו שהוא חייב לעזור כי אני על סף ייאוש, שאגיע בכל שעה שמישהו יבטל ושפליז… ואיימתי שאשסה בו את אשתו…:)
כמה ימים אחרי זה, בתשע בערב, הגעתי לקליניקה שלו, במושב. ושם, תוך כדי שיחה על החיים ותוך כדי שהוא לוחץ, מותח ומדבר – קרה דבר. כלומר, אני לא ידעתי שהדבר קרה, אבל שי – מתוקף נסיונו – ידע. והוא לא ניסה לשכנע אותי, הוא רק סיפר לי כבדרך אגב. הייתי אצלו עוד איזה ארבע פעמים וגם אם חיי יהיו תלויים בכך, אני לא יכולה לשחזר מה בדיוק גרם לי להבין שהרגל מחלימה בסדר וזה רק עניין של זמן. באיזה שהוא שלב, מצאתי את עצמי עושה איתו הליכה, מחוץ לבית העם, כשהאויר כבר יותר קריר ונעים ואני דורכת ומיישרת את הרגל כמו שצריך.
עם כאבי תופת בכל צעד, כן? הרגשתי בכל פסיעה שמליון סכינים חדות ננעצות לי ברגל ועשיתי את זה בניגוד לגוף שלי שזעק שאחדול כי הייתי חייבת להאמין שאם אתאמן מספיק בהליכה "נורמלית", מתישהו זה יסתדר. הבטחתי לשי ולעצמי באותו מעמד שאני לא חוזרת לצלוע יותר. גם אם יכאב, גם אם יכאב מאוד ויהיה הרבה יותר קל לצלוע שניה ולעקוף את הכאב, אני לא חוזרת לצליעה. וכך עשיתי.
עברתי כחודשיים נוספים עם הכאבים המטורפים האלה. לא הייתה לי שום אינדיקציה שזה הדבר הנכון עבורי, כי למה מופיע כזה כאב אם זה הדבר הנכון עבור הגוף שלי? אבל אני התמדתי, כי האמנתי שזה הדבר הנכון.
לאט לאט, הכאב השתנה, התפשר, שכך עד שנעלם.
"חזרנו אל בורות המים, לעיר ולכיכר…" או בקליפורנית: חזרתי אל הטריילס האהובים שלי. בהתחלה בקושי, בצעדים מהוססים מבלי לדעת אם אצליח בכלל לחזור הביתה ועכשיו בכיף שלי, בכל יום כמעט. צועדת עם יניבי, עם חברות או עם אוזניות תוך כדי שיחה עם ההורים או האזנה לפודקאסטים שלי ולרגע לא מתלוננת שקשה, שכואב (כן ,לפעמים עדיין כואב, זה כנראה ישאר איתי לתמיד), שחם או שקר. אני משתמשת בגבעה שלי כתזכורת יום יומית לכל הטוב הזה שיש לי בחיים, לקסם שיש בעולם הזה, כתזכורת לתעצומות הנפש שלי ושל אהוביי מסביבי, לכמה אני חזקה ויכולה ואמיצה. כתזכורת לעובדה שבחרתי לקחת משבר באמצע החיים ולאפשר לו לפקס אותי במקום למרמר אותי, שאפשרתי לעצמי לצמוח ממנו ואפילו להקים את עסק האימון שלי וכהשראה לכל האתגרים שעוד בדרך…