*** נכתב אסוציאטיבית (עמכם הסליחה) בוואטסאפ תוך כדי טיסה לניו יורק, שם אני נמצאת כעת   החיבוק עם אבא ואלי בשדה, כמה שהם רזים שניהם, כאילו עושים בינהם תחרות מוזרה של סבים, הנסיעה הכל כך מוכרת למושב שמרגישה ממש שונה, האור הבהיר מדי של השמש הישראלית, החטופים מסתכלים עלינו מכל צומת, עד מתי, דגלים בכחול […]

מרגע שהתאפסתי על עצמי מהשטויות האופייניות לגן חובה, התחלתי לקרוא. וכשהסימנים המוזרים הפכו לאותיות, שהתחברו למילים ואז למשפטים, אי אפשר היה לעצור אותי. הייתי באמוק של קריאה. בהתחלה קראתי את כל הספרים תואמי גילי בבית, אחר כך גם את כל אלה של אחי הגדול ולאחר מכן התחלתי לשאול מספריית ביה"ס שני ספרים בכל יום. בכל

כבר מעל שנתיים שאני נמנעת מלכתוב פה על הדרמה הגדולה שתפסה אותי באמצע החיים. בהתחלה, כי כמו כל היפוכונדרית שמכבדת את עצמה פשוט התעלמתי בהתמדה, בהמשך כי באמת שלא הבנתי לאן זה הולך (רמז מטרים: כמוני, לשום מקום!) ובסוף כי אלה מסוג הדברים שאין להם באמת נקודת סיום חד משמעית (אם כי אני מאמינה שאם

לפני איזה חודש וחצי, באמצע pizza night (=המקבילה החילונית שלנו לארוחת שישי: הילדים מכינים פיצות עם התוספות שכל אחד אוהב, אני מכינה סלט שאף אחד חוץ ממני לא אוהב וכולנו מבסוטים) רון בן ה – 16 זרק לנו פתאום משפט בסגנון של: "אפשר לדבר על זה שאני חושב להתגייס?" פייר, אם זה לא היה כל

הַתִּקְוָה / נַפְתָּלִי הֶרְץ אִימְבֶּר. כּל עודבַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה. עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַיִם.

כל כך הרבה זמן שלא הצלחתי לכתוב לך. וזה לא שלא ניסיתי. בדרך כלל מה שקורה לי זה שאני מתיישבת מול המקלדת, מתחילה מאיזשהו משפט שיושב לי בראש ומפה לשם, הופ, עברו איזה שעתיים מבלי ששמתי לב, בהן המילים פשוט נבעו ממני, ובתחושה שלי, הידיים פשוט הקלידו באופן עצמוני וקסום רצף של אותיות וסימנים שאיכשהו

מכתב אהבה לאמא היקרה שלנו, אילו היית אמא ממוצעת, רגילה כזו, לא היינו מבלים שעות וימים מול דף לבן ריק בניסיון לכתוב לך ברכה. כנראה שהיינו לוקחים את התכונות הטובות שלך – שודאי היו, כי לכל אדם רגיל יש – מחמיאים, מגזימים ומנפחים אותן מעבר לכל פרופורציה, כפי שאנשים עושים ברגעים כאלה, כמו חגיגות יום

זה השבוע הכי ישראלי בשנה. זה שמתחיל בערב יום הזיכרון לשואה ואינו מסתיים עד שהבטן מתפוצצת מבשרים וסלטים של ה"על האש" ביום העצמאות. זו השנה הרביעית שאני לא שם בשבוע הכי ישראלי בשנה. אצלך לילה עכשיו ואצלי עצוב. מכל מאות אלפי הזכרונות שמרכיבים את כפתור העצב של יום הזיכרון לחללי צה"ל, יש זיכרון אחד שרודף

בימי שבת בבוקר, כשעומר ואני היינו קטנים, היינו מנסים לשמור על השקט כדי לא להעיר את ההורים (כנראה שלא, אבל מה אכפת לי לכתוב, אולי הילדים שלי יקראו את הפוסט הזה פעם) וברגע שהיינו שומעים קולות דיבור עולים מחדר השינה, היינו מסמנים האחד לשניה להתחיל להתגנב לכיוונם ואז קופצים על המיטה הגדולה שלהם בצרחות שמחה.

מכירה את זה שאת חולה רצח, מפוצצת בנזלת ולא מסוגלת לנשום? זו הייתה חווית החיים שלי בכל חורף בכמעט עשרים השנים האחרונות, מאז שנחת על האף שלי מחסום של חניון בהרצליה פיתוח (מעשה אמיתי ומביך שהחל בטמטום והסתיים בהזנחה). שרשרת האירועים מתחילה מאיזה אפצ'י קטן ולא חינני שתוך 3 ימים הופך לקסדה של כאב ראש,