אודות כפתור ה"אודות"

נכון יש את כפתור ה"אודות" בסרגל העליון בבלוגים שאמור לתת לך מושג על הכותבת ולגרום לך לרצות / או לא לקרוא מהגיגי ליבה? ואולי את אחת שתיחרד לי עכשיו מהמילה "הגיגי" וכבר על הפיסקה הראשונה איבדתי חברה פוטנציאלית ולמה בכלל התחלתי עם כל הסיפור הזה…

אז זהו

שאולי הדבר היחיד שהחלטתי מראש, כשקיבלתי את ההחלטה לפתוח את הבלוג על כל צירי הלידה הטכנולוגיים שליוו אותו – כי אני ***טרנטה שנולדה בסבנטיז וכנראה לא נועדתי להבין איך להקים אתר מאפס בלי עזרה – קיבלתי החלטה מקדימה שאומרת שאני עומדת לכתוב פה כאילו אני כותבת לעצמי. כן, כן, כפראפרזה על הקלישאה הניו אייג'ית של תחילת שנות ה2000: תכתבי כאילו אף אחד לא קורא אותך.

כי אחרת החצי פולניה שבי תתחיל לדפוק חשבון, מי עשוי להיפגע או לחשוב שהתכוונתי אליו ומה יחשבו על השטויות שכתבתי ואת מי זה בכלל מעניין ומדוע בטעויות תחביריות מבישות כאילו שעברית אינה שפת האם שלי ולמה בדיוק התכוונתי כשכתבתי ש… – את מבינה שאי אפשר לצאת מזה טוב, נכון?

אז זהו

שאני אפילו לא נכנסת לזה, במכוון. מה שיוצא – אני מרוצה, בקקי כמו בכתיבה!

נחזור לכפתור "אודות" הארור הזה… כי כבר כמה ימים שאני שואלת את עצמי איך אני אמורה לעזאזל למלא אותו, הרי הדף הזה בבלוגים השונים תמיד מציג את הכותבות כוונדרוומניות לתלפיות, מוכשרות וכישרוניות, משפריצות את היצירתיות שלהן לכל עבר, אוחזות בכל הטייטלים הכי שווים בעולם באפס מאמץ כמובן, מתפארות בזוגיות מגניבה ושוויונית שמצטלמת מהמם וכמובן הולידה 3.7 ילדים יפיפיים ומושלמים לא פחות וכאילו אני לא מספיק עצבנית כעת, כשאני מדמיינת אותן, הן גם תמיד גבוהות, אסופות והכי נורא: בעלות עור פנים מושלם…

אז זהו

שעכשיו כשהדמויות הוירטואליות הבלתי האלה, שאני אפילו לא מסוגלת לחשוב עליהן כסוג של קולגות, מסתובבות לי בראש, איך הבשר והדם שאני אמורה לתאר את עצמי? ועוד בצורה אטרקטיבית? 

האופציה הראשונה והמתבקשת היא כמובן להגזים. להאדיר. לשדרג. לייפות. כי כולנו יודעות שממילא הכל פייק אז לפחות שנצא ממנו כשידינו על העליונה (ועל הדרך נוריד לכולן)

העניין הוא שכבר הכרזתי שאני מתכוונת להיות נאמנה לעצמי ולכתוב אמיתי אז מצג שווא הזה די מייתר את המאמץ, לא לשם כך התכנסתי (לשם מה? בהמשך, בשניה שאבין אעדכן…)

האופציה השניה היא להציג את עצמי כפי שהייתי מציגה את עצמי בראיון עבודה על צירי הלימודים – קריירה – תחביבים – משפחה (כשעל האחרונה למראיינ/ת אסור לשאול אבל הם ממש ישמחו שאעשה להם את העבודה ואספר בעצמי תוך כדי שאני נודרת שיש לי התקן פנים רחמי ואפס כוונות לייצר עוד ילד עד שהרחם שלי יתייבש מאליו)

העניין הוא שעל אף שאני די מבסוטה וגאה בתחנות החיים שעברתי – את לא מכירה אותי כרגע אז הסיפור הפורמלי של חיי לא אמור לעניין אותך בשלב זה של יחסינו.

האופציה השלישית שהזמן שהקצבתי לי לפני שאטוס להכין סלט קצוץ דק, כרוביות בתנור ובראוניז לארוחה אצל חברים מאפשר לי לחשוב עליה היא פשוט לענות על השאלה: מי אני כרגע, בנקודת הזמן שאני נמצאת בה וזו התשובה שהקלדתי, ככה בלי מחשבה מוקדמת ועריכות:

הי, אני שירלי

ואני אישה מאושרת!

(הנה, העזתי לכתוב את מה שאסור אפילו לחשוב מחשש לעין הרע…)

אבל זה לא אומר שאני תמיד שמחה

מחבבת פלוס (שלא יעלה לו) את יניב, בן הזוג שלי משנת 2000

מטורפת (הם יודעים… לא יעזור להכחיש) על רון (בן 15) וליבי (12)

שרופה על המשפחה והחברים שלי,

משתדלת מאוד להוקיר ולא לקחת כמובן מאליו את כל הטוב שבחיי.

כתוצאה מרעידת אדמה הן במציאות האישית שלי – רילוקיישן לא צפוי (ולא רצוי) לקליפורניה

והן בזו שחוותה האנושות כולה – מגיפה עולמית ושמה קורונה,

ביקשתי להעמיק את רמת הידע שלי במטבע בעל הערך החשוב ביותר בעולם – מטבע האושר!

המסע שלי התחיל – כיאה לחנונית שבי – באקדמיה אבל מהר מאוד נפתח בפניי עולם תוכן מרתק של התפתחות אישית 

שאודותיו אכתוב כאן מתוך תשוקה אמיתית לחלוק בידע, כלים מעשיים, תובנות ושאר אנקדוטות מהחיים.

תצטרפי אליי?