*** נכתב אסוציאטיבית (עמכם הסליחה) בוואטסאפ תוך כדי טיסה לניו יורק, שם אני נמצאת כעת
החיבוק עם אבא ואלי בשדה, כמה שהם רזים שניהם, כאילו עושים בינהם תחרות מוזרה של סבים, הנסיעה הכל כך מוכרת למושב שמרגישה ממש שונה, האור הבהיר מדי של השמש הישראלית, החטופים מסתכלים עלינו מכל צומת, עד מתי, דגלים בכחול לבן, פה יום העצמאות כל השנה, החיבוק הראשון עם אמא ודליה, התמונות השמחות שצילמנו, החיבוק הראשון עם עומר, ההתרגשות מסתם להיות בסלון עם הספות שבחרנו כולנו ביחד כשעוד היינו רק חמישיה של משפחה גרעינית, להיות בבית, באמת, הרגשה שאין לי בשום מקום אחר, מיכל ואלונה שגדלה כל כך, לא רואים בעיניים אבל הולכים למחצית השניה של משחק הבית האחרון של אראל בכדורסל בבית יצחק. הארוחה של ה'לירנים רבתי' שחשבנו שתהיה הראשונה מיני רבות ובסוף הייתה היחידה, אז חשבנו, נטע כמה זמן, גולי העדינה, עברי הממזר וגבע המתוקה בקושי מכירים את המעריצה מספר 1 של אבא שלהם שניכר שהם כל כך מעריצים, הליכות עם אבא. הליכות עם אמא ואבא. החלקה ותספורת אצל אמיר המשוגע, 33 ס"מ של תרומת שיער שלא הספקתי לשלוח בדואר, אמא כבר תדאג לזה, מפגש עם קרנצ'יקונת ב"רואה בקפה" לשקשוקה, סלט, קפה קר ושלל דיבורים אסוציאטיביים שלא יגמרו לעולם, מפגש של כל החבר'ה שהתייצבו כולם בבראסרי החדש (לנו) באלונית, טיול עם ההורים, הילדים ועומר ובני משפחתו לצפון, מוזיאון המורשת הצ'רקסית, שם אניה פתחה לנו פתח לתרבות ולמנהגים ולאחר מכן ארוחה מוגזמת במסעדה הצ'רקסית שההורים מכירים. להרגיש בנסיעה כמו ילדה שנוסעת לטייל עם ההורים שלה וכל האחריות עליהם, להתרשם מזה שכל 2 דקות הטלפון של אמא מצלצל, שהיא עסוקה מעל הראש ומשתמשת בזמן שלה לטובת הכלל, להסתובב עם ההורים בעיר שהייתה שלי פעם לטובת סידורים בקטנה, אכזבה בעיני התופרת כשהיא מבינה שאני לא מבינה רוסית, תקשורת עם הידיים והצבעה על תאריך בלוח שנה A3 אז הבגדים יהיו מוכנים, להסתכל על העיר האהובה שלי כמו תיירת ודי להיגעל, היא תמיד הייתה ככה, לצלם את התמונה המסורתית של "עננים" ולשלוח לתמרי את הקוד ביננו כבר שנים, זה ה"אניאוהבתאותך" שלנו, גרשון עוד לא יודע אבל הטיסה שלו לא תצא ולא ניפגש וגם לא עם הרשטיג, י"ב9 באורנוס, וגם רונצ'ו עוד לא יודע שהתוכניות שלו התבטלו ומה עם ההורים, ללכת עם ההורים לסופר ולראות את אמא בוחרת פירות וירקות שעתיים ולנסות לא להתחרפן, להתחרפן, לאכול פלאפל באלונית ולהגשים לליבי את החלום של מקדונלדס "ישראלי", לצהול שמכונת הכביסה החדשה של ההורים סוף סוף הגיעה ושהיא חוברה לה יחדיו, לאכול ג'ירף ארבעתנו כאילו שזה 2018, לפגוש שכנים אקראיים בהליכות עם ההורים וממש לשמוח על המפגש: יוסי וגיתית, אדר, יעל, להעריך כל כך את ההתמדה של אבא בהליכות היומיות 365 ימים בשנה, טפו טפו חמסה חמסה ולהתפלל שימשיך ככה לעולמים, להצליח לשכנע אותו לחרוג ממנהגו וללכת לכפר חיים ערב אחד, לתת את ההרצאה שלי בבית העם של כפר חיים ולהנות מכל רגע, לחבק את עירית חזק ולפרגן לה וגם לשי, לקשקש עם רונית, להיקרע מצחוק עם סיון, לשתות יין בחיימק'ה, לישון בחדר הגדול למטה ולהרגיש ילדה בבית של ההורים, להתעורר ביום חמישי ב3 בלילה אחרי 3 שעות שינה אולי, כי מישהו, מה נסגר איתו באמצע הלילה, הדליק את האור בחדר שלנו ולגלות שהתקפנו את איראן, להיות עם ההורים בממ"ד, לשמוע את הכפכפים של אבא טופפים במדרגות בכל פעם שיש אזעקה ולפחד שהוא ייפול, לא לדאוג אפילו שהגיוני וצריך כי אני עם ההורים שלי והם שומרים עליי, לשכוח לרגע, טוב, נו, זה אמצע הלילה, שגם לי יש ילדים ואני צריכה לדאוג להם, אשכרה להיות מבסוטה שאני פה איתם בשיט הזה כי אני זוכרת שבפעם שעברה, ישבתי בסלון שלי בקליפורניה ושקלתי לקפוץ לקנות חיתולים למבוגרים מהאימה והסטרס, לדעת שאמא חשבה מה להכין לנו לאכול שבועות לפני שהגענו, חצילים במיץ עגבניות שאני הכי אוהבת בעולם, עוגת קרמשניט שהשתבשה קלות אבל מיום ליום הפכה להיות הדבר שכל כך חיכיתי לו, מגנומים לבנים קטנטנים במקפיא שרק מחכים שאקרע אותם מהעטיפה, סלטים טריים בכל ארוחה, קבבים של השף תומאס(?) רק כי אמרתי שאני מתגעגעת, דג בתנור עם מלא שום, ארוחה של כל הלירנים יום אחרי שמגיעים, הראש בג'טלג אבל הלב פתוח, לעזור לאמא לארגן שולחנות, כסאות, להתפלא שהיא נותנת לי לעזור לה בקטנה במטבח כי היא אף פעם לא נתנה, לשטוף את אלפי הכלים מהארוחה הזו ומכל הארוחות האחרות, לפרק את כל המדיחים ולהשקיע חצי שעה בסידור הסכום כדי לא לפקשש חלבי ובשרי, לסדר את כללללל הספלים והכוסות כאילו שאני מחפשת חניה בתל אביב, להשתגע מזה ש"שום דבר לא הגיוני בבית הזה" אבל לא באמת, להתבאס ממש שהתבטל הבילוי של שישי בבוקר עם דליה וריקי כולל ההרצאה של יערה קידר שרק אתמול לא שמעתי עליה ופתאום כולן מדברות עליה נון סטופ, הארוחת צהריים בשבת אצל אלי ודליה, הצחוקים עם ינאי המתוק משוקולד, השתי חבטות שהספקנו לראות את רומי משחק טניס והשטות שעשינו שהגענו עם רכב מלא כשאלון ורומי היו בעצם צריכים טרמפ חזור, האזכרה של מלכה, אריה עצוב ממש, זורמות לי דמעות חמות ואין לי במה לקנח, כמה כיף לראות את מאיה ואסף וכמה מבאס שזה בבית העלמין, מאיה מביאה לי טישיו מהאוטו כפרה עליה אני שלולית של דמעות וזיעה, הורים של מיכל והקבר שלה ממחיש כמה החיים זה דבר לא הוגן, המפגש מלא החיים והצחוקים אצל אריה אחרי, איזה פורמט אמיתי, אמיץ וראוי להערכה, אולי אחרי המוות זה לא מקום כל כך מאיים, הנהיגה הראשונה מנורדיה להדר עם, מחזיקה חזק את ההגה ומזכירה לעצמי לא לפנות ימינה באדום, צומת רופין – ארומה בשיפוצים, רון עם חברים בלילות, ליבי מבלה עם הבנות, הרפזים והבית החדש והיפייפה שלהם בתל מונד, לעשות חצי יום כיף סבתא – בת – נכדה מלחפש להם מתנה לבית, בטורקיז, בחנות שליד אנאמרו שם ליבי מצאה גופיה שהיא "תמיד כל כך רצתה", בסוף לקנות להם עציץ ענק בכלי חרס מהמם עם רגלי עץ שאמא גילתה ולהשוויץ בקופה: אני אחות של עומר, ארוחת ערב מושקעת שליאור הכין לכבודנו, בגינה ומי היה מאמין אפילו היה לי קצת קריר, לנסוע באוטו ולשמוע מוזיקה ישראלית, לזהות את רוב השירים ולהתפלא איך אני מכירה כבר לא משדרים שום דבר חדש, לחפוף ולייבש והשיער חלק, איזה קסם ישראלי, להיפגש עם שרון בדירה של שושנה, אח, שושנה, געגועים ולהתרגש מהמפגש עם שרון, איך עברו להן 6 שנים, כמה הנרי רזה אולי גם ליניבי זה אפשרי, לשבת מול הים, בקטע הכי סוריאליסטי ולא להיות מסוגלת להבין איך היא כל כך היסטרית מול השלמות שבתכלת, עוד הרפזים עם הילדים אחה"צ, הפעם כולל גיחה לממד שלהם, ובערב האחרון ארוחת ערב של קבבים והמבורגרים עם טעם של פרידה ומשחק של "שם קוד" קליינים vs הרפזים, הסצינה המטורפת של אמא בתחנה המרכזית בהמתנה לאוטובוס לאילת כדי שיהיה יותר קל להיפרד, המון זמן איכות עם עומר כמו שרציתי, בני הדודים מתאמנים על ריקודים מתוקים לטיקטוק, החיוך של אראל שלא ראיתי שנים, חגיגות יום הולדת לאמא, מתעוררת בבוקר אחרי לילה של אזעקות וה פ ת ע ה: אורי שם, בסלון, יושב עם אבא ואני יודעת שלמרות שהוא אומר שהגיע לכבוד אמא, אם לא הייתי שם ועומדת לעזוב, היא הייתה אומרת לו: השתגעת? בשבילי אל תגיע, דיבורים סביב שולחן האוכל הגדול, טוחנים 'טונהפיש' עם חלה ועוגות וגרעינים, הולכים לאחמד את סעיד, לתקוע פלאפלים וסלטים, הבשר לא מעניין (אותי), לדבר עם אורי שעות בלי הפרעה, לדעת שיש הפסקת אש ושההורים לא ילכו לממד לבד, להירגע וגם לבכות, לא להיפרד מקרן כי זה הכי קל, ללכת לקרן בצל האזעקות, לחשוב מה אני עושה אם תופס אותי בדרך, לשמוע Ladies and Gentlemen's בזמן נהיגה ולהתבאס שלא אצליח להיפגש עם יונתן בביקור הזה, הרגשת פספוס מטורפת שלא נפגשתי עם רוית, איך לא נפגשתי עם רוית, ערב אצל מאיריז, יין ופוליטיקה אצל הזוג המדהים שמארח את רון וליבי באהבה כל שנה ועכשיו גם אותנו, הבלון מקרמיקה עודו במקומו אבל הילדים שגדלו והתבגרו וכמה אני מודה על מערכות היחסים שלהם עם הילדים שלנו, צהריים אצל אלי ודליה, יניבי ואני מסתובבים בנתניה כאילו שזה 1992, הולכים לאסוף את הבגדים מהתופרת בשביל לגלות שהיה לה שבוע והיא לא סיימה, לשמוע מהלקוחה שתרגמה עבורה: תחזרו עוד שעה ולהזדעק: מה שעה עכשיו? ולשמוע את התשובה: מה הבעיה? תלכו לקניון, תשתו קפה. לחשוב שהיא צוחקת או לא שמעה על המלחמה, לצאת לסיבוב בעיר ולראות שעולם כמנהגו נוהג, להספיק להגניב תספורת גלאח אצל ולאד ולהיחרד מאיך שהמדינה הזו מתנהגת לאנשי מילואים שלה, להביא 20 כדורי פלאפל ממוסא כי יניבי מתבאס על האוכל הביתי, לעוף על הקציצות של דליה, לראות את רון מתמוגג מהשילוב הדבילי של פתיתים כוכבים עם תירס, ללכת לגלבר השכנים כי אזעקה ולשמוח שלאלי ודליה כי כאלה שכנים טובים, באדי, להבין שכשיוסי אומר 'ליבי' הוא בעצם מתכוון אליי, ללכת לסופר עם אמא בזמן מלחמה ולהרגיש כאילו אני בזירת מלחמה רסמי, להבין שגם אם יש אזעקה, אני לא נכנסת לממד עם כל אלה, להרגיש לא שייכת בכלל, כאילו שאני מכוכב אחר, להתעצבן בשביל הצרפתים שאחריי בתור שלא אמרו להם מראש שזו קופת 'אשראי בלבד' והם הרי חיכו, לקנות 6 ביסלים ב20 שיהיה לנו לרגעים קשים של געגוע ולא לשכוח את השוקולית להילה, לחפש לאורית את הצבע לשיער שרצתה בכל פארם אפשרי ולמצוא רק אחד, לקחת את ליבי להסתפר עם אמא אצל פיני וגם שם להגיד את מילות הקוד בגאווה: אחות של עומר. לשבת שלושתנו על כורסא אחת, טוסיק צמוד לטוסיק ולהרגיש את האהבה שלי אליהן יוצאת לי מהגוף בנחשולים, לקשקש עם האישה שיושבת לבד איזו מוזרה בכורסא לידינו, לשמוע שהבן שלה באוסטרליה ושהיא מבקרת אותו פעמיים בשנה והלב נצבט: למה אליי ההורים כבר לא מוכנים לבוא, אמא עושה איתה פיצוח בזק על חברים משותפים, לריב עם אמא שהיא מגזימה כי היא מתעקשת לקנות לליבי כפכפים שליבי בכלל לא סגורה עליהם בגלל המידה שלא בדיוק מתאימה, לתת לה לקנות לי שרשרת לב טורקיז שהיא בול מה שאני אוהבת ולהיזכר באמצע טיסה כשהמחשבות נודדות בלי שליטה מיבשת ליבשת שלא בטוח שבכלל אמרתי לה תודה, להיפרד מאנשים דרך וואטסאפ, להסביר שוב ושוב: כן, מאילת, דרך ירדן, טיסה לאתונה, לא יודעים מה משם, לארוז בלי לדעת מה יהיה, לארוז בלי לדעת מתי חוזרים, לארוז בלי לדעת איך שוב נפרדים, לארוז בניגוד למה שהלב רוצה