שיחות עם הסבים המתים שלי

מאז התעשתנו, ניהלנו כבר מספר שיחות בנושא והבהרנו לרון שבסוף ההחלטה תהיה שלו. ביקשנו שיפתח את האתר של צה"ל למתגייסים, שיקרא על המסלולים, האופציות העומדות בפני מלש"בים, שיעשה לעצמו רשימה של "בעד" ו"נגד" כדי לוודא שההחלטה שלו תהיה מושכלת ונכונה עבורו. יש עוד זמן אבל לרגע אין את האשליה הזו, שמתישהו יפרוץ שלום במפתיע ויבטל את הדילמה של מי שלא חיים בארץ עוד מעט כבר חמש שנים.

אבל השיחות המעניינות יותר בנושא, מתרחשות דווקא ביני לבין הסבים המתים שלי. הקולות שלהם, שלא שמעתי כבר כל כך הרבה שנים במציאות,  נשמעים בראשי יותר ויותר חזקים, נחושים ומקשים עליי למצוא את הקול שלי. 

          סבא 'מותק' – מרדכי בת.ז. אבל ככה קראנו לו כולנו – נולד בפולין של תחילת המאה הקודמת וראה את עצמו כפולני לכל דבר. הוא כנראה היה היחיד שהחזיק בקונספציה, כי את הרי יודעת מה קרה בהמשך. מה שהציל את חייו הייתה העובדה שהוא סירב ללכת ללמוד בחיידר כפי שיועד אלא ביקש לרכוש לעצמו מקצוע. בעיר שלו, לודג', הייתה מסגרת של אורט ובה הוא למד מסגרות וכך, מה שלא היה מקובל על ההורים ובטח נתפס כשגעון נעורים (איזה מזל שלא כולם פליזרים כמו הבן שלי…). הוא בדיוק מה שהצליח להציל אותו – ואף את אחיו שלמד ממנו מסגרות ואחותו שהתחזתה לאשתו והאמת שאין לי מושג למי היה אכפת מספיק כדי שזה ישאיר אותה בחיים – היות והמקצוע שלו היה נדרש למאמץ הלחימה הגרמנית.

בתום המלחמה, לאחר ששוחררו מאושוויץ, כשהם בתת משקל, כואבים את כאבי המלחמה וחסרי כל, סבא הלך לשמוע הרצאה של אחד, דוד בן גוריון, שהצליח להלהיב אותו על רעיון "מדינה יהודית בארץ ישראל". הוא עלה לישראל עם שארית הפליטה של משפחתו, ויתר על חיי נוחות בעיר או בקיבוץ (סבתא האליטיסטית מרומניה לא הייתה מוכנה לשמוע על תורנות חדר אוכל או חיי שיתוף באופן כללי) ובחר בחיים הקשים שזימן מושב פצפון בן 7 משפחות דאז, בו סבא וסבתא שלי חלקו פחון עם האח שניצל ובני ביתו ושהיה לו קיר משותף עם בית הכנסת המקומי הזעיר. סבא עבד כמסגר של גוש המושבים הקרובים לפרנסת המשפחה, וכחקלאי בשביל הנשמה, תמיד עם הכובע טמבל הנצחי תחת השמש הקופחת ועם בגדי העבודה הכחולים המטונפים מבוץ בימי גשם,  תמיד עם חיוך על השפתיים, מלא בשמחה פנימית שנבעה החוצה, של אדם שיודע עד כמה רע יכול להיות העולם הזה ועדיין בוחר לראות בו את הטוב. שמוקיר תודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו, להפוך מפליט נידף ולא רצוי לאזרח מן המניין, העובד את אדמתו – שלו ומגדל את ילדיו בארצו – שלו.

בעיני הילדה שהייתי – הוא נפטר כשהייתי רק בת 11 – הוא היה גיבור – על חזק וכל יכול. לא הייתי מספיק מבוגרת כדי לתפוס אותו כאדם בשר ודם על חולשותיו ולכן אף פעם לא הצלחתי לקשר בינו, עם חדוות החיים העצומה ששידר, לבין הניצולים עליהם למדנו בביה"ס. הוא אמר: נשארתי בחיים וזו חובתי וזכותי לחיות אותם. וכך חי את חייו.

מה היה סבא מותק אומר על הבחירה שלי להגר עם הנינים שלו לארה"ב? הרי הוא היה חושב שהשתגעתי, הפרינססה שלו (כך הוא היה קורא לי, בקטע טוב, כן? לפחות ככה נראה לי) שלמענה היה מצייר בכישרון רב פרינססות אחרות, בשמלות מפוארות, יושבות בכרכרות ומשקיפות אל הנוף המושלג שמסביב, עדות לחייו מתקופה אחרת, הרי ברור שהוא היה דוחק בי לעוף מפה קיבינימט, לעלות על המטוס הראשון ולחזור לארץ כי כולם אנטישמיים מסביבנו, מחכים להזדמנות הראשונה לפרוע בנו, ומפציר שלרגע לא נרגיש פה בנוח, כי השקט הנוכחי הזה הוא למראית עין ולכי תדעי מה הם מתכננים.

והוא היה מאוכזב ממני. רגש שראיתי אותו מביע רק כשעומר ואני היינו רבים והוא לא הצליח להבין איך שני אחים מסוגלים לריב ביניהם כי כאמור, חווית החיים שלו איפשרה לו להבין בגיל צעיר מה באמת חשוב בחיים.

והוא היה כועס עליי. על כך שנטשתי את הבית שבנינו כנגד כל הסיכויים, בעמל ובאהבה – כמוהו ואת המושב שלו שסימל עבורו יותר מכל ניצחון והגשמה.