בימי שבת בבוקר, כשעומר ואני היינו קטנים, היינו מנסים לשמור על השקט כדי לא להעיר את ההורים (כנראה שלא, אבל מה אכפת לי לכתוב, אולי הילדים שלי יקראו את הפוסט הזה פעם) וברגע שהיינו שומעים קולות דיבור עולים מחדר השינה, היינו מסמנים האחד לשניה להתחיל להתגנב לכיוונם ואז קופצים על המיטה הגדולה שלהם בצרחות שמחה.
לא אשכח לעולם את הרגע שבו, מתישהו בכיתה א', אבא שלי תפס אותי באוויר, שניה לפני שהפכתי את אמא שלי למקפצה אנושית. לשניה נעלבתי, התכוונתי לתבוע את זכותי הטבעית והבסיסית לתפוס את הגוף של אמא שלי כמתקן לונה פארק העומד לרשותי בלי תורים, אבל אז, היה שקט קצר שלאחריו ההורים בישרו לנו שעומד להיות לנו אח או אחות.
זה היה רגע מכונן ומרגש כי כל כך, כל כך, כל כך רציתי אחות…
במהלך כל ההריון, שנמשך במונחי ילד כ3.5 שנים, דמיינתי איך אשחק איתה, מה אלמד אותה, וכמה שנצחק ונהנה ביחד. באותם ימים עומר ואני היינו עויינים זה כלפי זו אז כמובן שחלק מהפנטזיה סביב אותה אחות (שכמובן תהיה ג'ינג'ית בדיוק כמוני ותאהב בדיוק את כל מה שאני אהבתי) סבבה סביב הברית שתהיה ביננו, "ברית הבנות" נגד "הבן". מפאת גילי הצעיר, טרם נחשפתי אז לקונספט "מחשבה יוצרת מציאות" שמוליך אותי כבר שנים ולמעשה, זה בדיוק מה שעשיתי: במהלך החודשים האחרונים שחיכיתי לה, נשבעתי ביני לביני שוב ושוב שאוהב אותה אהבת אין קץ, שאינה תלויה בדבר, כזו שתמלא ותרחיב את כל החדרים בלב שלי ולכן, כשהגיע היום הגדול ואני התעוררתי לשבת בבוקר עם סבתא ברוריה במקום ההורים שהיו בבית החולים, ולבשורה שנולד לי אח אפטר אול, הגל הזה של האהבה, שכבר הפך לנחשול אדיר, לא התעכב על סוגיית מין ומגדר ופשוט התפרץ על אורי (בחולם, כפרס ניחומים, קיבלתי את הכבוד לבחור לו את השם) ומכסה אותו, כך אני רוצה להאמין שהוא מרגיש, עד היום.
אורי ואני באחת התמונות האהובות עליי: אמנם לא בת, אמנם לא ג'ינג'י אבל האח הקטן הכי אהוב בעולם, בדוק!
על אף שהיה אחר צהריים אחד חשוך בחייו של אורי, בו אילצתי אותו להתחפש לבת ולענות לשם "אורה" (יש תמונות מפלילות אבל הן אצל ההורים, בארץ), ברור היה לי שזה לא נותן מענה לצורך שלי בברית נשית אמיתית וכמי שהיא חלק משושלת ארוכה של אם ובת מאוד מאוד קרובות, התחלתי כבר אז, אי שם בשנות השמונים, לחלום בהקיץ על הבת המדהימה שתהיה לי.
אלמלא כל מי שמכיר אותי היה יודע כמה אני שרופההההה ומטורפתתתתת על רון, הבן הבכור שלנו, כמובן שלא הייתי מרשה לעצמי להיות כנה במיוחד ולשתף אותך בדמעות האכזבה החמות שבקעו ממני וזלגו לי על הפרצוף, כשהרופא בישר לנו על היותו "בן זכר". אז עוד לא הבנתי שכל עוד הבדיקה תקינה והעובר בריא זו הבשורה הכי טובה שאפשר לקבל.
אחחח… את השיעור הקשה מנשוא שלי למדתי בהריון שלאחריו, שהסתיים במפתיע, בלידה שקטה, בחודש שביעי. את כל הצער והכאב שליווה ומלווה אותו, אני עדיין מתקשה לנסח במילים גם ממרחק של כמעט 14 השנים שחלפו, את מבינה אותי? בעצם, מקווה שלא…
בעודי שוכבת בבית החולים, בוכה את הנשמה שלי עד שכבר בקושי יכולתי לפקוח את העיניים, נכנסה אליי אישה חרדית עם עיניים טובות שעד היום אין לי מושג מי הייתה או שאולי בכלל דמיינתי אותה ובשפה רכה ונעימה הבטיחה לי – בתור אחת שיש לה קשרים עם מישהו חשוב שם למעלה – שהכל לטובה ושההריון הבא יוליד שמחה ענקית עבורי.
הייתי מרוסקת ומלאת פחדים אבל לאור היחסים שלי עם אחים שלי והכוחות שקיבלתי מהם מאז ומתמיד, היה לי ברור שלא נוכל להשאיר את רון כילד יחיד. ההריון הבא היה אתגר מנטלי אחד ארוך וקשוח, לא פחות מהאתגרים הפיזיים שהוא הכיל. הריון בסיכון גבוה עם קטנצ'יק אנרגטי בן שנתיים שמאותה שניה שחזרתי כבויה ואבלה מבית החולים, לא הפסיק לחבק ולשמח אותי, התדרים הרגישים שלו מכווננים אליי מאז ומעולם.
כשנתבשרנו שזו בת, פחדתי להרשות לעצמי לשמוח. רציונלית, לא יכולתי לתת ללב הוראה לבנות הרחבה לחדרים שלו, פחדתי שהקירות יתמוטטו ואמצא את עצמי שוב במקום השחור והמפחיד ההוא. עם כל זריקה שהזרקתי לבטן העייפה שלי ובהמשך לירכיים שאלתי את עצמי, מה יקרה אם זה לא יקרה? והעדפתי לא לענות.
אמנם גם ההריון ההוא נמשך לתחושתי כ3.5 שנים, אבל כנראה, שכשמצפים למשהו או מישהו או במקרה המדהים הזה למישהי, הציפייה משתלמת! ליבי שלנו נולדה והגשימה בענק את ההבטחה של אותה אישה חרדית בבית החולים. מאז ועד היום, כשאני מסתכלת על הבת שלי, זו שלא העזתי לחלום שתהיה לי, אני נפעמת משמחת החיים המתפרצת שלה, שהיא בעיני הסמל המסחרי שלה.
ליבי בת כמעט שנתיים, עפה על עצמה…
עברו להן 12.5 שנים. אותה ליבי, התינוקת המופלאה שלי, או "קסם שלי" כפי שהיא שמורה לי בנייד ועכשיו גם את מבינה למה, שהביטחון העצמי שלה תמיד השפריץ ממנה והרווה את כל הסובבים אותה, נכנסת לה בצעדי ענק לגיל ההתבגרות. לפעמים אלה צעדי ריקוד, עם וואחד פוזה, כיאה לרקדנית ההיפ הופ בלהקה התחרותית בה היא רוקדת, לפעמים אלה צעדים מהוססים, לא בטוחים איפה כדאי לדרוך ומחפשים את הדרך הנכונה. יש ימים שבהם היא בסדר (זה כבר אף פעם לא "מושלם" כפי שהיה עד לפני ממש לא מזמן) ויש ימים שבהם היא מלאת ביקורת ושנאה עצמית, שום דבר בה לא טוב, מבפנים ומבחוץ, כך שאפילו התנוכים המתוקים שלה באוזניים, זוכים לקיתונות של רותחין.
וזה כואב לי שכואב לה. ואני כל כך רוצה לחזור ולהיות האמא הכל יכולה בעיניה, זו שהחיבוק שלה והמבט הטוב היו מספיקים כדי לרפא ולסלק כל קצה של מחשבה מזיקה ויודעת שהיא עדיין צריכה את החיבוק והמבט שלי בדיוק כמו פעם אם לא יותר, גם אם בפועל היא מגלגלת עיניים בקול רם ומסבירה לי שוב ושוב שאני לא מבינה כלום (והעצוב הוא שלפעמים היא אכן צודקת, במיוחד כשאת אירועי היום המסעירים היא יורה עליי באנגלית מלאה בסלנג שכבר הבנתי שאין לי סיכוי לשלוט בו)
אז אני כבר יודעת שאין מילות קסם, נכונות, שאם רק אגיד אותן במדויק, הן יתקנו "לקסם שלי" הכל, אז אני נדרשת למילים החכמות, משיר ששמעתי לראשונה בכיתה ז', בגיל של ליבי בדיוק, הלוואי שמישהו אז היה מסביר לי כפי שאני עשיתי בנסיעה אחת באוטו עם הילדים (כי אז אין להם אפשרות לברוח), תוך כדי שcreep של Radiohead מתנגן ברדיו, מנתחת שורה – שורה בהתלהבות וחוזרת ומדגישה את המסר, ככה כולם מרגישים בגיל החמוץ – מתוק הזה:
When you were here before
Couldn't look you in the eye
You're just like an angel
Your skin makes me cry
You float like a feather
In a beautiful world
I wish I was special
You're so fuckin' special
But I'm a creep
I'm a weirdo
What the hell am I doin' here?
I don't belong here
I don't care if it hurts
I wanna have control
I want a perfect body
I want a perfect soul
I want you to notice
When I'm not around
So fuckin' special
I wish I was special
But I'm a creep
I'm a weirdo
What the hell am I doin' here?
I don't belong here
She's running out the door (run)
She's running out
She run, run, run, run
Run
Whatever makes you happy
Whatever you want
You're so fuckin' special
I wish I was special
But I'm a creep
I'm a weirdo
What the hell am I doin' here?
I don't belong here
I don't belong here
ועדיין, אנחנו כל כך קרובות שלפעמים קשה לנו לזכור איפה אני מתחילה ואיפה היא נגמרת
ליבי ואני (ויולו) בימים שבהם הכל היה פשוט יותר… געגועים…