לבד.
לבד.
לבד.
ככה דמיינתי את החיים כשניסיתי לחשוב מה יעלה בגורלי טרם המעבר שלנו לקליפורניה.
החלק שבי שמיאן לקבל את זה שיכול להיות לי טוב במקום אחר בשת"פ עם הדמיון המוגבל שלי לא הצליחו להתרומם מעבר לויז'ן עלוב של גדר תייל באמצע שום מקום שמישהו הצמיד אליה שלט שבמרכזו מופיעה בכתב יד אדום ולא אסתטי המילה "לבד".
פייר, זה לא קרה. כי איך שהגענו לפה, חיבקה אותנו קהילת הישראלים הקטנטנה שלנו חיבוק ענק והפכה מהר מאוד למשפחה לכל דבר כי כשלאף אחד אין משפחה בנמצא וכולם מתגעגעים – דבק ה-3 שניות הטוב ביותר בעולם הוא החום הישראלי שמסוגל להתיך אותך ואת בני ביתך תוך 3 שניות עם משפחות אחרות ככה שזה מרגיש כאילו מכירים מאז ומתמיד.
אז טכניקלי ספיקינג, באמת שלא הייתי לבד אבל את זה כמובן שלא יכולתי לדעת מראש. האמת שבכלל לא העליתי על דעתי שבפרוור המושלם אליו התגלגלנו יהיו גם אנשים שהיד שלהם כותבת אוטומטית מימין לשמאל, שהחך שלהם מייחל בכל ביס מלא טעמים זרים לאוכל מסיר הסולתם במטבח של אמא, שהלב שלהם פועם חזק ומהר יותר משיר ישן של משינה… וכשגיליתי את האנשים האלה, הלב שלי פעם קצת יותר חזק ומהר כי הוא הרגיש שאולי יכול להיות פה טוב.
לא אבלבל לך את המוח בסיפורי הגבורה על הימים הראשונים שלנו כאן שהיו מלאים בבירוקרטיות וסידורים ו40 מעלות צלזיוס (אבל בלי אחוזי לחות!!!) ואנסה לזכך את הדברים שבעיני יותר משמעותיים, במיוחד ממרחק של 3.5 השנים שעברו מאז.
החבר'ה נכנסו למסגרות תוך ממש שבוע וקצת ויניב התחיל לעבוד כמה ימים אחריהם. מה שהשאיר אותי עם… עצמי! ובזמנים לא ברורים שכאלה – זו חתיכת פרובלמה! אז ברור שהבקרים שלי היו מלאים בהתארגנות רבתי, בקפה עם חברה חדשה, בגילוי כל מקום ואתר בעיר החדשה שלי, בקניות בסופר שלקחו כמה שעות טובות כי מי יודע איזה קוטג' הכי דומה לשלנו (רמז: אף אחד!) ומשעות אחה"צ הייתי 100% אמא של רון וליבי, מנסה לטעון אותם בחום, ביטחון ואהבה שיספיקו להם להתמודד עם האתגרים החברתיים והאקדמיים איתם הם התמודדו באומץ מעורר השראה ולהיות עזר כנגדו ליניב שבכל זאת, גם לו זו הייתה התחלה חדשה.
אחחחח… הכי לא צפוי, אבל נשבעת שיש בי געגועים ללילות הראשונים שלנו שם, בדירה הריקה לחלוטין למעט שולחן איקאה זעיר שקנינו באפס מחשבה וארבעה כסאות פושטים שיניב הרכיב בגאווה רבה ומיטות (כלומר מזרונים מתנפחים לילדים וקינג סייז חדשה ומפנקת עבורינו). אחרי שהילדים נרדמו, היינו מוזגים שתי כוסות מרגריטה (שמגיעה בבקבוק, מוכנה מראש ובטעם של חומר ניקיון ממכר, אמריקה!), יושבים אחד מול השניה בחשכת הסלון הריק שלנו, מסתכלים האחד לשניה בעיניים ו… יו נואו…
משוחחים!
כן, ממש ככה. מדברים. שעות. כאילו שאנחנו בדייט ראשון עם כימיה מטורפת ואנחנו מתים לדעת ה-כל אחד על השניה ולא איזה זוג בלוי של כמעט 20 שנה… שילבנו מוחות כדי להחליט איך להתמודד עם סיטואציה איזוטרית שבארץ היינו מדפדפים מחוסר עניין לציבור, תכננו את הטיולים שעוד נעשה, קיטרנו על הקשיים ועל כל מה שלא מסתדר, בחנו אחד את השניה על מילים חדשות באנגלית שנתקלנו בהן ושיתפנו בגילויים הגדולים – הקטנים שלנו מהיום שהיה, כי הכל היה חדש, שונה, מסעיר ומעניין.
עד כדי כך היינו מלאים בהוויה החדשה הזו שלנו שכשיום אחד – אחרי כמעט חודש של ערבים קסומים – יניב נכנס לדירה עם טלויזיה שהייתה מיותרת וזרוקה אצל אורן בגראג', מצאתי את עצמי המומה לחלוטין מהעובדה ששבועות שלמים היינו בלי טלויזיה אחת ולא שמנו לב…
זוהי הטלויזיה המדוברת, שעשתה אפ – גרייד מפוקפק מהגראג' של אורן וכרמית אל הסלון הריק שלנו והשידה החדשה שלה (=קופסאות ריקות מאמזון). הכי זוהר הרילוקיישן, הכי חלומו של כל ישראלי…
אז אכפת לך שנחזור אליי ולמיליוני המחשבות שמסתובבות לי בלי הרף במוח, נתקלות האחת בשניה ואפילו לא מתנצלות בנימוס, מרעישות ולא תגידי בשעות הערות בלבד, מצמידות אותי לקיר, מכוונות לי אור לבן חזק לעיניים ומאלצות אותי להתמודד עם השאלות המפחידות ביותר עבור כל אישה בת 41: מי את? עכשיו, כשאת בלי הטייטל היוקרתי שלך מהמשרד (וגם בלי העקבים והלק האדום, כי קליפורניה זו מדינה בלי סטייל אך גם בלי פוזה) כשאת כבר לא ה"בת של" או "האחות של" מהמושב, אפילו לא "זאתי מועדת תרבות" ולא (תודה לאל!) "האמא מוועד כיתה", כבר לא "אחת שיודעת" כי אין לך צל של מושג מה קורה ואפילו לא "זאת שמבינה עניין" כי לא משנה שעשית בגרות 5 יחידות באנגלית כבר בכיתה י"א בכיתה של דוברי אנגלית – עאלק וחשבת ש"דווקא עם השפה לא תהיה לך שום בעיה", את עדיין לא תביני עד הסוף את הצחוקים שהקופאי מטרגט ינסה להריץ איתך ולא יבין למה את לא זורמת איתו בהעלאת המוראל.
מי את עכשיו, כשאת מקולפת מכל השכבות ומכל ההגדרות ומכל הסיפורים שסיפרת לעצמך על עצמך?
כתבת כל-כך יפה,חשוף ואמיתי.
וגרמת לי לחשוב.