יוצרת לעצמי את המקום המאושר שלי

כל כך הרבה זמן שלא הצלחתי לכתוב לך. וזה לא שלא ניסיתי.

בדרך כלל מה שקורה לי זה שאני מתיישבת מול המקלדת, מתחילה מאיזשהו משפט שיושב לי בראש ומפה לשם, הופ, עברו איזה שעתיים מבלי ששמתי לב, בהן המילים פשוט נבעו ממני, ובתחושה שלי, הידיים פשוט הקלידו באופן עצמוני וקסום רצף של אותיות וסימנים שאיכשהו יצרו מילים ומשפטים בעל משמעות.

בעולם הפסיכולוגיה, התופעה הזו נקראת flow, והיא תופעה סופר מבורכת, כי זה אומר שאת נמצאת בעשיה שאת מרגישה בה הכי בבית והכי בטוב, יצא לך להרגיש ככה לאחרונה? מה עשית כשזה קרה?

היפנים מדברים על "איקיגאי" = הסיבה שלך לקום בבוקר. זהו שילוב של ארבעה דברים: זה הדבר הזה שאת כל כך אוהבת ושיש לך תשוקה אליו, שאת טובה בו ובא לך בקלות, שהעולם צריך אותו ושאת יכולה להיות מתוגמלת עבורו (אבל את כל כך נהנית ממנו שכנראה היית עושה אותו גם בחינם). 

בקטנה, לא?

אחחח… איזה עולם מופלא היה לנו אילו כולנו היינו זוכים לחיות באיקיגאי שלנו, הא? במקומך, הייתי עוצרת עכשיו לרגע וחושבת: האם את אחת מברי המזל שאשכרה כבר שם או שקיימים אצלך פערים? ואם כן, באיזו אחת מארבע הקטגוריות? מה הצעד שאת יכולה לעשות היום כדי להתקרב ולחיות את האיקיגאי שלך? 

וזה מה שאני עשיתי לייטלי, ואולי גם התירוץ שהכנתי לי בראש שבגללו לא כתבתי פה (אבל אם תלחצי אותי ממש, אודה שזה הביקור שלנו הקיץ בארץ, שהעביר אותי חתיכת טלטלה רגשית. עלו בי המון מחשבות על בית וגם על חורבן בית והן ממשיכות להתרוצץ לי בראש, מרעישות, מעצבנות ומחכות שאעבד אותן לכדי משפטים)

אז השם של התירוץ שלי זהה לשם של האתר הזה: create my happy place והוא שם העסק החדש שלי 🙂

גאה לשתף אותך שבשבועות האחרונים הייתי עסוקה בקבלת רישיון לעסק שלי ושאר בירוקרטיות. החלטתי סוף סוף להקשיב לקולות הפנימיים שלי ולשים את עצמי "out there" מתוך תשוקה אמיתית להרחיב את מעגל ההשפעה שלי על העולם. 

בשנת 2006 עבדתי כמנהלת פרויקטים של רשת מרכזי השירות ב"סלקום". יום העבודה הממוצע שלי עמד על 12-14 שעות ואני שלקחתי את התפקיד שלי ברצינות תהומית, כמו כל דבר אחר שאי פעם עשיתי, כבר הבנתי שאם אני מתכוונת להקים משפחה אי פעם, אני צריכה plan B.

חבל שלא הבנתי את זה קודם, העזתי לעזוב רק ב2010, כשליבי נולדה, ואני מתכווצת היום מהמחשבה על השנתיים ושמונה חודשים שקדמו לכך, בהם הרגשתי שרונצ'יק שלנו היה סוג של תפוח אדמה לוהט (ומתוק! ואהוב! ומושלם!) שעבר ביננו ההורים הצעירים והמותשים עם המשרות המחייבות לבין הסבתות שאין – דברים – כאלה – שלנו וסלעית המטפלת שבלעדיה רון לא היה עובר למוצקים לעולם ואנחנו לא היינו שורדים.

אני ממש זוכרת את התהליך שקדם לאותו plan B, שאלתי את עצמי – כמובן מבלי ששמעתי דאז על אותו איקיגאי (בשונה ממיקיאגי שעליו דווקא כן) – במה אני טובה? מה אני אוהבת? וממה אוכל להתפרנס בשעות נוחות כשיהיו לנו ילדים? וכך, כשחמותי בירכה אותנו ביום החתונה שלנו, היא "התלוננה" על הכלה הטריה שלה, שבמקום לשבת בסלוני יופי ולעשות טיפולי פנים כמו כל הכלות, בדיוק יומיים לפני החתונה, היא – כלומר אני – התחילה ללמוד business & life coaching אצל ראובן כ"ץ ז"ל במרכז הישראלי לניהול.

הלימודים ארכו מעל שנה והיו לגמרי הhappy place שלי באותה תקופה עמוסה של עבודה, עבודה, עבודה. אותן ארבע שעות אחה"צ של ימי שלישי בכפר המכביה היו עוברות לי בשניות, ומזרימות לי חמצן למערכת. הרגשתי ממש ברת מזל רק מהמחשבה שאוכל יום אחד לעזור למישהו לצלוח את הדרך מנקודה A לנקודה B באמצעות הכלים שרכשתי שם.

אבל, עם כל תחושת המסוגלות העצמית שבעולם, לא יכולתי להתעלם מההבנה שזה עוד לא הזמן בשבילי. הייתי בת 28, אך בוגרת דיו בשביל להבין שניסיון החיים שלי אינו עשיר מספיק כדי להעביר אחרים תהליך, אז המשכתי במדרגות הנעות עליהן עמדתי עד הלידה השקטה ההיא שגרמה לי לחשב מסלול מחדש עם הולדתה של ליבי.

הסיפור עוד ארוך אז ידה – ידה – ידה, בכל השנים שחלפו שילבתי את הקואצ'ינג בצורה פורמלית (בעולם העבודה, כמנהלת משאבי אנוש אימנתי מנהלים לפי צרכי הארגון) ולא פורמלית (חברים ושאר בני אדם:) ותמיד הרגשתי שהייעוד הזה לא אמור להיות חלקי עבורי, לא "על הדרך" אלא שבו נעוצה יכולת ההשפעה שלי על העולם.

לפני כשנתיים החלטתי לצרף לארגז הכלים שלי עולם תוכן ישן – חדש עבורי, מבית היוצר של הפסיכולוגיה החיובית והצטרפתי לhappiness studies academy, שם נחשפתי למחקרים העדכניים ביותר בנושא החשוב ביותר בעולם בעיני: מדע האושר. ככל שהעמקתי והשקעתי את כל כולי בתיאוריות, במודלים ובעשיה, הבנתי שזה ידע שאני חייבת להנגיש לכל מי שמעוניין בחיים בעלי משמעות ועל הדרך להעלות לעצמו את רמות האושר.