זה השבוע הכי ישראלי בשנה. זה שמתחיל בערב יום הזיכרון לשואה ואינו מסתיים עד שהבטן מתפוצצת מבשרים וסלטים של ה"על האש" ביום העצמאות. זו השנה הרביעית שאני לא שם בשבוע הכי ישראלי בשנה.
אצלך לילה עכשיו ואצלי עצוב.
מכל מאות אלפי הזכרונות שמרכיבים את כפתור העצב של יום הזיכרון לחללי צה"ל, יש זיכרון אחד שרודף אותי שנים. סיפרתי לך כבר ששירתתי בצבא כסמבצ"ית, ומתישהו אולי אשתף גם על הדרך המייסרת שעשיתי כדי להגיע לאן שהאמנתי שהתרומה שלי בו תהיה הכי משמעותית: במוצב, בגבול לבנון.
אז השנה היא 1997 ואני מאושרת בשירות שלי במוצב לילך.
אושר אולי נראית לך כמו המילה הכי לא קשורה לשירות חובה צבאי, אבל היות ואושר הוא תוצר של חיים בעלי משמעות, הרי שבתקופה שלי במוצב, רמות האושר שלי היו מהגבוהות שחוויתי אי פעם כי הרגשתי מועילה כמו שרק חיילת מורעלת יכולה להרגיש.
תנסי פעם להגיד לעצמך את הדבר הראשון שעולה לך בראש כתשובה לשאלה: (מוכנה? תעני בלי לחשוב קודם, ממש בלי לסנן) מה הייתה התקופה המאושרת ביותר בחייך? שלי, במשך שנים הייתה התקופה במוצב. כשמנתחים את התשובה (ביחד עם תשובות נוספות) מגיעים בעצם לערכים שאת צריכה שיתקיימו ביום – יום שלך על מנת לאפשר לך אושר.
ובחזרה למוצב, מחדדת: לא פאן וממש לא "איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר", אלא משמרות סיזיפיות יומם ולילה בחמ"ל מחניק בפריקסט מט ליפול, בתפקיד שהצריך אחריות, ערנות, דיוק, הקפדה והמון המון משמעת עצמית.
דווקא שם, במסגרת הכי חונקת ולא דמוקרטית שיש – הרגשתי שיש לי המון דרגות חופש לבחור איזה אדם אני רוצה להיות. וגם איזו אישה.
כל התיכון היה לי חשוב שיתייחסו למי שאני כ"בן אדם", ולא כ"אישה". הצנעתי את הנשיות שלי מסיבות שהיום אני אפילו לא מצליחה לשחזר והשקעתי אנרגיות מיותרות בניסיון להוכיח לעולם שאני יכולה לעשות בדיוק מה שהבנים יכולים. בטיול פרידה של סוף י"ב כשהבנים – במחווה של אבירות – עשו ביניהם סבב מי סוחב את הג'ריקנים הכיתתיים ואני עם 40 הקילו שלי התעקשתי להיכנס לסבב ולא ויתרתי גם כשהיה ברור לכול שהגוף שלי ויתר מזמן, אולי אז כבר הייתי יכולה להבין שאין טעם כי לא משווים תפוחים לבננות אבל כנראה שהייתי צריכה להגיע למוצב כדי להבין שאין גבול לכוח של הנשיות שלי.
למעשה, היינו 3 סמב"ציות קבועות במוצב ופלוגה שלמה של לוחמים, שהתחלפה בכל קו, מה שאומר שלסירוגין, אחת לארבעה חודשים כל דלתות המוצב היו נצבעות לסגול של גבעתי ולירוק של נח"ל. כנראה שמקילוף דלת החדר שלנו, היה ניתן לדעת את גיל המוצב, בדומה למניין טבעות בגזע עץ.
בסיטואציה הזו, הסטטוס שלנו, החיצוניות לפלוגה, יכול היה ללכת לשני קטבים: או להפוך לשקופות, לא חשובות ולא נחשבות או להיות מלכות המוצב.
אפילו עם היכולת המופלאה שלי להפוך כל זיכרון של מציאות רחוקה לאידילי, לא בטוחה שנשאנו בתארי מלוכה רשמיים, אבל בהחלט היינו "בעלות הבית" ומשמעותיות מול המפקדים והחיילים. מבחינתי, הדרך לשם הייתה תלויה במקצוענות שיא, כזו שתבהיר למי שמגיע לגיזרה חדשה וצריך ללמוד אותה בכלום זמן שיש על מי לסמוך וגם בסוג של דיסטנס ושליטה עצמית. דמייני ילדה בת 19 שמוקפת בעשרות חיילים שלא ראו בית 30 יום – מאוד קל להתלהב ולהסתחרר מאינספור החיזורים וההצעות ומאוד קשה לשדר איפוק וממלכתיות של מלכת אנגליה…
בניתוח של בדיעבד, אני מבינה שאחד המנגנונים שאיפשרו לנו לשמור על עצמנו בסיטואציה הזו היה היצמדות לנהלים. תביני, אני לא מנסה להתייפיף, זה לא היה "לתפארת מדינת ישראל" אלא פשוט אמצעי לא מודע שאיפשר לנו להקים סביבנו גבולות ברורים שלכאורה ניכפו עלינו. השדרה הפיקודית הישירה שלנו הייתה ערטילאית משהו (אישית פגשתי את הקצינה שלנו שלוש פעמים: פעם אחת במוצב, פעם שניה בלוויה שאליה תיכף אגיע ופעם שלישית אחרי איזה שנתיים, באוניברסיטה). ידענו ששובצנו למוצב בהסתמך על הבגרות שהפגנו בתהליך ההכשרה ולאור זאת ודווקא על אף שבאמת יכולנו לעשות כל מה שרצינו מבלי לשאת באחריות, הרגשנו יותר צורך לשמור על הכללים והם מסתבר, עזרו לנו לשמור על עצמנו.
למשל, הרבה יותר קל לאסור הרמטית כניסה של חיילים למגורים שלנו כי "אסור" מאשר לנסות ולהתמודד אח"כ עם הלא נודע והלא רצוי שעשוי לקרות שם, עידנים טרום עידן ה-metoo. אז עם חלק מהחוקים והפקודות חיינו בשלום וגם שלפנו אותם לטובתינו בעת הצורך אבל חלק היו ממש מקוממים והטריפו אותנו על בסיס קבוע. הבולט שבהם היה האיסור המוחלט עלינו כחיילות (ולמיטב זכרוני לא חל על חיילים) לצאת או להגיע למוצב ברכב חום (=רכב מבצעי). זה היה סופר מבאס כי כדי להגיע למוצב היינו צריכות לנסוע באוטובוס לקריית שמונה, לצעוד לנקודת איסוף עם הנשק, הקיטבג והזיעה של מדי א' בקיץ או טיפות הגשם בחורף, ושם לחכות שעות על גבי שעות לטיולית שהתיימרה להגיע לשם פעמיים ביום, מבלי לדעת מתי היא תגיע. כך, הקבוע היחיד עבורי בימים של המסע חזרה הביתה או הנסיעה למוצב הייתה מנת הפלאפל שהייתי תוקעת בעצירה של האוטובוס בתחנה המרכזית בעפולה, ללא קשר למצב העירנות והרעב, שיהיה.
בקיצר, ההגעה למוצב והיציאה ממנו היו סרט רע ומקור קבוע לעצבים. עבדנו כל כך קשה (בעיקרון היינו אמורות להיות שמונה שעות במשמרת ושמונה שעות חופשיות אבל בפועל היינו כל הזמן בחמ"ל גם כי הרבה אירועים בגיזרה הצריכו לפחות שתיים מאיתנו שם וגם, בואי נודה על האמת, כי שם היה האקשן, שם הכל קרה וכשלא היינו שם, סבלנו מFOMO, רק שאז לא היה שם למחלה) והרגשנו שהזמן הזה שאנחנו מבזבזות בדרכים מיותר פעמיים: גם כשאנחנו בהלוך ויכולות בזמן הזה לעזור לחברות בחמ"ל וגם בחזור, להרוויח עוד זמן יקר בבית…
הכי קשות היו משמרות לילה שקטות. כשהיה בלאגן בגיזרה, הזמן עבר בטיל. אבל בלילות הרגועים… שממה. מאחר ורשתות חברתיות לא היו אז, מקסימום רשתות עכבישים, הייתי מאזינה לתחנה שנקראה "רדיו גליל עמקים" שבה, מבלי להתבייש, מישהו היה לוחץ על play ואותם שירים מוקלטים ניגנו באותו הסדר בכל לילה! אפילו הצרצרים שמחוץ לחמ"ל ידעו שאחרי "ארבע לפנות בוקר לא נרדמת" מסתיימים השידורים ואז העיניים שורפות בדממה שנוצרת עד שהקשר מתעורר לו עם ה"כרמל עם שחר", עליו לא אפרט מטעמי ביטחון שדה.
אבל גם כשלכאורה העולם כולו ישן, אף פעם לא באמת הייתי לבד. ראשית, מכיון שבכל לילה היה מוקצה לנו חייל שתפקידו נקרא "רץ חמ"ל" ובתכל'ס, הוא היה הסנג'ר שלנו, מי ששלחנו אם היינו צריכות לקרוא למישהו בדחיפות בימים הקדומים שבהם לא לכל אחד היה טלפון נייד, או במקרה חירום אמיתי של צניחת סוכר, חוסר בקפה, טוסט עם גבנ"צ או סתם ביסלי, הרי אסור היה לנו לעזוב את החמ"ל אפילו לשניה.
שנית, הכוחות שלנו היו מפוזרים בשטח ובתצפיות השונות ושלישית – הסמבצ"יות מהמוצבים הסמוכים אלינו שהיו במשמרת בדיוק כמונו. וזה מוזר, כי לא ממש היינו בקשר איתן ולא ניצלנו בחוכמה את השותפות בגורל. לא ברור למה, אולי גאוות יחידה מטופשת, או סתם עייפות החומר מתיחזוק כל כך הרבה כדורים באוויר בכל רגע נתון. עם הזמן ידעתי מי הן, בד"כ מנסיעה משותפת בטיולית שפיזרה את כולנו למוצבים השונים אבל גם את מי שטרם היכרתי פנים מול פנים – את הקול שלה, שששמעתי לאורך כל היום וכל הלילה בקשר, היכרתי היטב.
את עינב, הסמבצ"ית ממוצב "ורד" הסמוך יצא לי להכיר בהמתנה ארוכה אחת בקרית שמונה. היינו שם הרבה חיילים מהמוצב, ככה שהחלפתי איתה כמה משפטים בודדים. לא זוכרת על מה דיברנו, רק שהייתי מבסוטה סוף סוף לחבר את הפנים עם החיוך הרחב לקול הכל כך נעים ומשרה הביטחון ששמעתי כבר כמה חודשים בקשר. מפגש אקראי שודאי לא היה זכיר בעיני אלמלא הלילה שבו יהודית רביץ סיימה לא להירדם והשקט השתרר בחמ"ל. שלחתי את הרץ חמ"ל שלי לאנשהו, כנראה להעביר שתיה חמה לחבר'ה בסיורים והוא טרם חזר.
זוכרת שהרגשתי ממש על סף שינה, רדומה לגמרי וחיפשתי משהו שיעסיק אותי. כששמעתי את הקול האהוב והרגוע של עינב בקשר המתנתי שהיא תסיים את ענייניה עם הכוחות שלה, ואז עשיתי את הדבר הכי לא אופייני: התקשרתי אליה.
לא היה לי שום עניין מבצעי לדסקס, לא היינו חברות ולמעשה, זו הייתה הפעם הראשונה שבאופן יזום התקשרתי סתם כדי לקשקש וזה בדיוק מה שעשינו. כשהיא סיפרה לי שאיך שהיא יורדת מהמשמרת היא עולה על א' ועפה הביתה, היה לי ברור שהיא לא מתכוונת לחכות לטיולית כי כאמור, אף פעם אי אפשר היה לדעת מתי זו תגיע, אבל תמיד אפשר היה לדעת שהיא אף פעם לא תגיע כשאת ממש ממש ממש מתה כבר לצאת. נשבעת שעמדה לי על קצה הלשון השאלה איך היא יוצאת מהמוצב כל כך מוקדם בבוקר, אבל התביישתי. לא רציתי לצאת החנונית שמטיפה לאחרים לפעול בהתאם לנהלים, זה עוד לא הגיל שחנוניות מסבה לך גאווה אז פשוט לא אמרתי כלום. קשקשנו עוד קצת, איחלתי לה שתעשה חיים בבית וסיימנו את השיחה.
כשלוש או ארבע שעות לאחר מכן, אחת מחברותיי לסמב"ציה קרעה אותי משינה מתוקה. משהו על תאונה. ואני, מורגלת בהקפצות, נכנסתי על אוטומט למדי הב' שלי שתמיד חיכו בהיכון בקצה המיטה. שניה לפני שסיימתי לנעול את הנעליים, היא פתחה את הארונית הקטנה שלי, זו שכל החפצים שלי נזרקו לתוכה בכל פעם כשהגעתי למוצב ונאספו מתוכה לקראת היציאה הביתה, הוציאה לתדהמתי את מדי הא' שלי והגישה לי אותם. "מהחטיבה ביקשו שתהיי ייצוגית בהלוויה."
בהלוויה של עינב מ"ורד".
התאונה הייתה ממש עם היציאה מהמוצב, אם אני זוכרת נכון, הנהג איבד שליטה. חייל נוסף שלא הכרתי נהרג במקום גם הוא, חיילים נוספים נפצעו.
סמלת עינב מדהלה ז"ל – לעד בת 19 – יהי זכרך ברוך