את מביכה את עצמך – מחשבות / מצב צבירה

כשהתחילה שנת הלימודים הראשונה שלנו פה, הייתי בלחץ מהפער השפתי עליו רון וליבי היו צריכים לגשר ובתור "reader" שכמותי, היה לי ברור שהפתרון טמון בקריאה מרובה ולכן ביקשתי – הפצרתי – דרשתי שיואילו נא לקרוא באנגלית! אך למרבה הצער, הם לא היו בעניין של לקרוא משפט, לא כל שכן ספר.

בדיעבד, אני ממש מעריכה את Mr. Itkoff – המחנך של ליבי דאז – שבתמורה לחוסר הלויאליות הלא אופיינית שלי כלפי הבת שלי, כשהשתנקרתי עליה בפניו שהיא לא מוכנה לקרוא איתי מילה וחצי מילה אחה"צ, הוא ביקש שפשוט אניח לה לנפשה. הוא שיקף לי שמנקודת המבט שלו, היא התלמידה שנאלצת לעבוד הכי קשה בכיתה שלו רק בשביל להבין על איזה נושא מדברים. שהיא יושבת על קצה הכסא שלה, עירנית, מרוכזת ומפעילה את כל היכולות שלה וכל החושים דקה – דקה, שעה – שעה. הוא אפילו ביקש שאניח לה עם שיעורים אחה"צ ואתן לה להתבטל מול הטלוויזיה כי גם זו דרך ללמוד אנגלית.

אלא שבזמן אמת ממש לא הסכמתי עם הדברים. נתתי לחרדות שלי (הילדים שלי לא מסוגלים להביע את עצמם והפער האקדמי מבני גילם רק הולך וגדל by the minute!!!!!!!!!!!!!) לרוץ לי בראש במעגלים. בוקר אחד, אחרי לילה נטול שינה אך עודף בפחד אימהי, נדלקה לי נורה מעל הראש שהפכה את השיער המג'ונג'ן שלי לזהוב ממש: אני אעשה להם מודלינג! הרי לא הגיוני ולא הוגן שאני אמשיך לקרוא בעברית ואצפה מהם לקרוא באנגלית. איך שהם יראו אותי קוראת באנגלית, גם להם יתחשק…

ניגשתי לספריה העירונית וביקשתי עזרה מהספרנית. הסברתי שאני "עולה חדשה" והייתי רוצה להתחיל לקרוא באנגלית ואשמח להמלצה. היא התלוותה אליי למדף עצוב למראה ובו מעט ספרונים דקיקים והגישה לי אחד מהם בהבטחה שזה ספר קל לקריאה עבור מבוגרים. הספר אכן היה כתוב באנגלית פשוטה וברורה אממה, הוא היה כל כך משעמם וחסר מעוף שלא הייתי מסוגלת לסיים אותו. 

למחרת ניגשתי לאותה ספרנית חביבה והצגתי בפניה את האסטרטגיה החדשה: תני לי את הספר הכי מעניין ומותח שלא אהיה מסוגלת לעזוב גם באמצע רעידת אדמה… וכך היה! את הספר ההוא לקחו לי לפחות חודשיים לסיים. לא אשקר, היה ממש מאתגר. פעמים רבות מצאתי את עצמי קוראת שוב ושוב את אותה הפסקה כדי לוודא שהבנתי מה קורה ובהחלט נעזרתי מעת לעת באפליקצית תרגום, אבל לא וויתרתי לעצמי. וזה בעיני כוח – על.

אני רוצה להתעכב פה שניה, ולא בשביל לעוף על עצמי עוד קצת אלא לשהות פה ביחד איתך: הרי זה סיפור על אישה שקראה ספר. כל כך טריויאלי שאף אחד לא יכתוב על זה ספר (אבל אולי בלוג…:) מה שאני אוהבת בסיפור הכל כך קטן הזה הוא המקום שהייתי בו, שלא האמין שזה אפשרי והמקום בו אני נמצאת היום. על אף שהאנגלית שלי הייתה בהחלט טובה (אפילו מעולה ביחס לעמישראל) עדיין, לא הצלחתי אפילו לדמיין שיגיע יום שבו אוכל לקרוא באנגלית מבלי להתעכב על כל מילה עשירית ולתהות האם הבנתי מי הרוצח. ותוך כדי שאני מקלידה, אני מבינה שזו דוגמא בזעיר אנפין לתהליך אימון קלאסי! הלקוחה ואני נמצאות בנקודת המוצא, מתבוננות קדימה אל המצב הרצוי (בד"כ המטרה הראשונית שהלקוחה תרצה להגדיר תהיה צנועה בהרבה מזו שהיא תגיע אליה, כי באותה נקודת פתיחה, היא לא מסוגלת לדמיין את המקסימום שלה ובכלל, ברגע שנחדד ביחד את סולם הערכים שלה היא כבר תגדיר לעצמה מטרה אחרת, משמעותית יותר). בשלב הבא נבין את מכלול המשאבים העומדים לרשותה ונחפש את ה"למה", את המוטיבציה הפנימית שתדחף אותה קדימה גם כשהדרך תהיה קשה ומתוך הבהירות החדשה, האסטרטגיה בד"כ כאילו תבנה את עצמה מעצמה.  

החיים הם המסע בין נקודה לנקודה. בין זו שהייתי בה לזו שאני נמצאת בה עתה לבין זו שאני שואפת להגיע אליה. אולי אגיע בדיוק "לשם" כפי שאני מתכננת כעת, אולי אבין תוך כדי תנועה אליה שהיא לא מדוייקת לי ואחשב מסלול מחדש.

היום, חמש שנים לאחר מכן, אני גאה לאמר שאני בולעת ספרים גם באנגלית! מה שנקרא Hnana… לא האמנתי שאוכל להרגיש כל כך בנוח עם השפה הזו (עם זאת מחדדת שדיבור זה משהו אחר, אני עוד לא שם, אבל מבינה שזה אפשרי). קראתי כבר מאות ספרים באנגלית וזו by far פעילות הפנאי המועדפת עליי בכל הזמנים. תגידי, זה מביך להודות שאני חברה בשני book clubs? אל הראשון, חברה שלי אליסון הזמינה אותי להצטרף (ואחרי שעברתי ועדת קבלה קשוחה מבלי ידיעתי…). במסגרתו אנחנו נפגשות בכל שביעי בחודש בשעה 19 כשכל פעם חברה אחרת מהמועדון מארחת בביתה בהתאם למידע שבאקסל המשותף. כן, את מבינה נכון, מדובר בקבוצת נשים אמריקאיות למהדרין, ואם נשמע שאנחנו לוגמות שם תה ואוכלות פאי בעודנו לבושות בשמלות מקסי פרחוניות ומגפונים – זה לא המקרה. הבנות מקסימות אחת אחת וקיבלו אותי אליהן בזרועות פתוחות אבל… בואי נאמר שאני ציפיתי לדיונים סוערים על הספרים המאוד מעניינים שבחרנו לקרוא בעוד שהן מתמקדות בשתיית יין לבן (אם כי לא בוחלות גם באדום) ועדכונים על כל מה שעבר עליהן מאז הפגישה בחודש שעבר…

אל ה-book club השני בו אני חברה הצטרפתי בעקבות הזמנה מיואב. במועדון חברים ישראלים מאיזור סקרמנטו רבתי ובמסגרתו אנחנו קוראים ספרים בשפת הקודש. הקבוצה נפגשת בגדול אחת לחודש בהתאם למידת הזמינות והבלת"מים של משתתפיה. מאחר וחלק מהצחוקים שרצים בוואטסאפ ובכלל הם סביב מין האשמה כללית שחלק מהמשתתפים בכלל לא קוראים את הספר הייעודי לכל מפגש ומגיעים "בשביל החבר'ה", אני דווקא נפעמת מהדיונים הרציניים, המעניינים והמעמיקים בהם נכחתי עד כה. 

אם הייתי מציגה בפניך את אופי המפגשים של כל מועדון בלי לאמר מי הישראלי ומי האמריקאי, את חושבת שהיית מנחשת? שקרנית…:) ואגב פרדיגמות, הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב את הפוסט הזה היא בכלל הספר המעולה שסיימתי לקרוא אתמול עבור הbook club "האמריקאי" בשם המסקרן: You're embarrassing yourself. Stories of love, lust and movies של היוצרת Desiree Akhavan.

מדובר בספר ביוגרפי של אישה אירנית – אמריקאית. בימים אלה של טרום תקיפה – תקיפה – המתנה לתגובת נגד שהלוואי ולא תהיה אבל רק אללה יודע, בחיי שניסיתי שלא להתאהב בה. נשבעת. והיא מצידה ניסתה להקל עליי על ידי כך ששזרה לאורך כל הספר שלה הוכחות לתימת העל שלה שהיא פרסונה בלתי נסבלת.

אבל האנושיות הכריעה. כי בסוף אנחנו כולנו אנשים וחווית מאבקה של ה"אחרת" על הזכות הבסיסית להביע את עצמה ולהיות מי שהיא בתרבות שבה זה פשוט לא יעלה על הדעת היא כאב שקל להזדהות איתו. ואם דמיינת אמנית מיוסרת שמזיעה את חייה מתחת לחיג'אב, זה לא המקרה. דסרי נולדה בניו יורק להורים שברחו בשניה האחרונה ערב המהפכה באיראן, והיא חיה חיים בורגניים שבו בית ספר הפרטי אליו הלכה באפר איסט סייד היה אמור להוות מקפצה לחיים של הצלחה אמריקאית כפי שרק מהגרים מפרשים אותה.

וזו גם הייתה נקודת החיבור הראשונית שלי אליה. האם הקול שלה יהיה יום אחד הקול של ילדיי, "בני המהגרים"? האם גם אנחנו חונקים אותם מרוב ציפיות לא הגיוניות לחיות במקום אחד על פי ערכי תרבות אחרת? האם הם נידונו לפיצול אישיות ולבלבול זהויות עד שלא ירגישו בבית בשום מקום? ואולי ירגישו בבית בכל מקום? וגם… וואו! עד כמה אנחנו וההורים האירנים שלה – כפי שהצטיירו בספר – דומים! המנהיגים המטורללים האלה שלנו עובדים בלהנכיח את השונה אבל בסוף, בסוף, בסוף, אנחנו ההורים רק רוצים שלילדים שלנו יהיה טוב (כרופאים כמובן, שינשאו לבני זוג "משלנו"…:)

ועד שילדיי יאלצו לבחור מקצועות ובני זוג, היום הזה כבר מסתיים לו ואני עוצרת פה, נכנסת לאתר "עברית" בו ממתין לי ה"שלישי" של ישי שריד, לקראת המפגש הקוראים הבא.