אוהבת אותך בלב, לא בלייק

נתחיל בהכרזה הדרמטית הבאה ונראה לאן נתגלגל: אני אישה בת 44 ואין לי פייסבוק.

כלומר, לא רק שאין לי עכשיו, כשכולנו מסכימים שזה כבר ממש לא מגניב וכשברור שמדובר בפלטפורמה שהשטן רקח כדי להשחית, לפלג, להשניא, לרגל ולשתף בסרטוני חתולים. גם בשנים בהן היה נראה שהמציאות היא סתם הזיה מיותרת כי החיים האמיתיים התרחשו במרחבי פייסבוק,  מעולם לא היה לי חשבון, וזה אומר שלא רק שאני בן אדם מאושר יותר ממך על פי כל המחקרים, אלא שבזמן שאת גללת בלי סוף ובלי תכלית, ביממה שלי היו יותר שעות מאשר לך.

וואי, יצאתי חתיכת מעצבנת, הא? חכי, זה ממשיך: האמת, ששנים הייתי גאה בסטטוס הספציפי הזה וכשפעם במיליון יצא לי לפגוש באדם נוסף כמוני – בעל קיום פיזי אך מחוץ לרדאר הוירטואלי – היינו מחליפים מבטים שהבהירו ששנינו מודעים לעליונות שלנו על הזולת, פשוט כי אנחנו טובים יותר…:) 

טו מאץ'? חכי, הנה אני יורדת על עצמי:

אז אם לשים יד על הלב ולהיות מספיק כנה, כשהבאז של הפייסבוק התחיל, לא התחברתי, ראשית כתוצאה מהרתיעה הטכנולוגית שלי. שנית, מודה שבכלל לא הצלחתי להבין מה הסיפור, בטח לא את הפוטנציאל העצום של החיבור בין אנשים ורעיונות בכל נושא ומכל מקום בעולם. כמי שחולקת את חייה עם early adopter, העדפתי להתעסק בענייניי ולסמוך עליו שאם המוח האנושי ימציא עוד גלגל – יניב כבר יספר לי עליו. 

והוא סיפר. בהתלהבות. אם כי ראיתי רק את הגב שלו כשהוא דיבר, כי הוא היה שקוע במסך, עסוק בחידוש קשרים עם חברים מהיסודי, התכתבויות עם קולגות מכל העולם, דיונים סוערים בענייני דיומא של "מכבי נתניה" ומה לא. ואני? המשכתי להסתכל על העולם הוירטואלי מהצד גם כי באותה תקופה עבדתי איזה 12 שעות ביום ובמקביל למדתי לתואר שני ולא הייתה לי שניה לנשום וגם כי מעולם לא היה לי אקס מיתולוגי להתאבסס עליו בסטוקינג כפייתי (וביננו, גם כי כבר היה מביך להצטרף, שהרי לכאורה אני אדם עם עקרונות וכיוצא בזה). 

השנים חלפו ואני נותרתי פייסלס. כלומר אני ואלה שנולדו עשרות שנים לפניי, עד שאלה התחילו להתחבר בהמוניהם, כשמטרתם החתרנית היתה לפדח את הצאצאים שלהם בתגובות אובר מפרגנות או בתמונות עירום מטרידות שלהם מגיל שנתיים אבל בפועל קשירת הקשר שלהם הובילה שרשרת אירועים שלבסוף הביסה (או לפחות החלישה) את הענק המרושע. 

פאסט פורוורד לימינו – אנו שמאלץ אותי להרכין את ראשי בבושה…

ליבי שלי ביקשה להתחבר לאינסטגרם לפני כמה שנים וכדי לוודא שהיא לא עושה שם שטויות, נאלצתי להתחבר בעצמי כדי לעקוב אחריה (במשמעות המילונית – הראשונית של המילה). כיאה לבורה שאני,  לקח לי זמן אבל ברגע שהתגברתי על המכשול המרכזי (ע"ע איך מעלים תמונה)… התחלתי להשתמש באפליקציה, אבל לא כמו שאלוהים (של האינסטה) התכוון: אני תפסתי את האפליקציה כאלבום התמונות הפרטי שלי שנועד לתזכר אותי באירועים משמעותיים עבורי ובמיוחד במקום התרחשותם (באמצעות נעיצת המיקום) כי המקום בזיכרון האישי שלי נגמר מזמן והייתי צריכה להגדיל אותו באמצעות זיכרון חיצוני חינמי. 

אז איתך הסליחה, אני לא עוקבת אחרי אף אחת או אחד כי כאמור, במצבי הכרונולוגי, אזל לי המקום לאפסן בו את זכרון הילדים המתוקים שלך, הארוחות, הטיולים, הלוקים, הבישולים ושאר העניינים שלך. אוהבת אותך בלב, לא בלייק וזו האהבה היחידה שמשמעותית בעיני.

מה שקרה, זה שפתאום התחילו להופיע לי כל מיני סרטונים קצרים באינסטגרם. בהחלט יכול להיות שהאשם כולו בי כי ניסיון החיים שלי מעיד שאני נוטה ללחוץ על הכפתורים הלא נכונים אבל ככל שהסרטונים האלה זרמו, כך מצאתי את עצמי נסחפת, גוללת ונהנית מתובנות ממשפטי ההעצמה בעולם התוכן של ה-happiness וההתפתחות האישית, מהפאנצ'ים של הסטנדאפיסטים שנראה שידעו בדיוק מה מצחיק אותי, מייאוש מתוק – מריר של אימהות שתלו בצד, ממש כמוני, את גלימת הסופרוומן והן חולקות את הקשיים והאירוניה שהתפקיד מייצר, ממטבחים שמעוצבים בשילוב המדויק בעיני בין כפרי למודרני, בגוונים שאני אוהבת כאילו שמישהו נכנס לי לראש ו – 

אמאללללללל'הההההההה!

וואו, איך נתתי לאלגוריתם המרושע הזה להתעסק לי עם הראש?! לי?! עם כל המודעות שלי להשפעות של הרשתות החברתיות על המוח האנושי כתוצאה מכל המחקרים שלמדתי בנושא? היה לי נוח לחשוב שאני חסינה כי הרי אני לא משחקת את המשחק לפי החוקים ולא עוקבת אחרי העולם, נמצאת אך לא קיימת… איך נפלו גיבורים…

אז מה אנחנו עושות מכאן? 

לאחרונה כבר נשמעים קולות ומוצגים מראות של נשים בשר ודם, שאינן מפולטרות, המציגות סיטואציות חיים אמיתיות – אם את בכל זאת בעניין של הזולת, וחייבת להיות מחוברת, לפחות תעקבי אחריהן – כדי שהעין שלך תתרגל לכל המידות, צבעי העור וצבעי שיער המאפיינים את בנות המין היפה, ותשתחרר ממודל היופי הבלתי אפשרי שפמפמו לנו מחדר הלידה. אבל הכי טוב לשתינו שפשוט נשחרר. נצא מהמטריקס. ככה, עכשיו.

נכון, המוח שלנו מתענג על הדופמין שמשתחרר כשאנחנו חווים עוד לייק ועוד סרטון וזה נעים… כל כך נעים…לא לחשוב, לא להתאמץ ועדיין לחוות עונג שמדויק לנו ואינו נגמר לעולם, בעוד שכדי ליהנות משחרור דופמין כתוצאה מאוכל אהוב, סקס טוב או מפגש חברתי מוצלח אנחנו בכל זאת צריכים להשקיע מאמץ… זה מנוגד לעצלנות האנושית שלנו ולכן קשה לשחרר מההרגל למלא כל שניה פנויה בבהיה הדוניסטית במסך אבל מה לעשות שאת ואני נשים אחראיות וכבר לא יכולות להתעלם מהחסרונות: היכולת שלנו להתרכז שואפת לאפס, כמו גם דחיית הסיפוקים והמוטיבציה להישגים שדורשים עבודה קשה ותהליכית (שלא לדבר על הפרעות הקשב ותרבות האינסטנט של הילדים שלנו!), תחושת ה-FOMO, החרדות והדיכאון הכללי שנוצרים כשאת ואני מסתובבות כל היום בתחושה שהחיים של כולם הם מסיבה אחת מתמשכת ורק אותנו לא הזמינו…

אז מה אני מתכוונת לעשות מכאן?

אני מתחייבת בפני עצמי לחזור ולעשות שימוש באינסטגרם כאלבום התמונות הפרטי שלי, להנציח בו אינטראקציות חברתיות עם אנשים אהובים, רגעים יומיומיים של שטותניקיות וצחוקים, הופעות של אמנים שהמוזיקה שלהם מרחיבה לי את הלב, נופים מטיולים בטבע הקסום ובקיצור – להיות נוכחת בחיים עצמם ולהעלות תמונות רק כדי שאוכל אח"כ לחזור ולהיזכר בהן וליהנות מאותם רגעים שוב ושוב ושוב.

מה איתך?