איפשהו בין הטירונות לתהליך ההכשרה הארוך והאכזרי שעברתי בדרכי לשרת כסמלת מבצעים, נחתה עליי הבנה שאז, בגיל 18, הייתה מטלטלת עבורי. לצידי, בימים עמוסי הפעילות והלילות מרובי ההקפצות שנועדו כך היה נראה להפוך אותנו ליחידת עלית במינימום מארינס, תיזזה מישהי שלמדה איתי בתיכון.
מבחינתי, היא הייתה מיס פרפקט. דמייני לך את הילדה הכי יפה בגן מבפנים ומבחוץ שגדלה להיות הילדה הכי יפה בתיכון, חכמה, מוצלחת, אהובה ומוקפת חברים ומחזרים. כמובן שאם היא הייתה מודעת לעצמה, זה היה יכול להיות דוחה ברמות, אבל חוסר המודעות העצמית לאבק הכוכבים שהיא פיזרה על כל שעל רק הוסיף לקסמה ודמותה בעיני כאמור, הייתה פשוט מושלמת.
ההיכרות שלנו מהתיכון קירבה אותנו זו לזו בסיטואציה אליה לא היינו מוכנות בשום צורה: החיים עצמם, בווליום הכי גבוה שלהם, כשמפקדת כזו או אחרת מריצה אותנו הלוך ושוב בלי שום רציונל.
אז גם נחשפתי לפער העצום בין איך שאני חוויתי אותה לבין החוויה האישית שלה: אני זוכרת אותנו ערב אחד במקלחות, מפורקות מכאבי שרירים מאימונים אינטנסיביים ומפוצצות מסימנים כחולים מתרגול מיותר של פזצטא"ות על אדמה מלאה באבנים קטנות ומרושעות, כשאני מרגישה חמלה עצומה כלפי עצמי והקושי הפיזי שאני מעבירה את הגוף שלי והיא מדברת אל הגוף שלה בארסיות ממש. על איך שהוא נראה (מושלם!), איך שלא משנה מה, היא לא מצליחה לשפר את השיא האישי שלה בריצת בוקר (היא המהירה ביותר בקורס), למה היא לא מצליחה להתרכז יותר בשיעורי ערב (כי אנחנו על אפס שעות שינה) ושהיא בטח לא תעבור את המבחן (ברור שהיא עברה אותו בענק והציעו לה תפקיד הדרכה בסוף הקורס…)
חייבת לחדד, בשונה מסתם מעצבנות, היא ממש לא עשתה את עצמה כדי לסחוט מחמאות, היא אשכרה האמינה שהיא גרועה ולא מוצלחת ולא נתנה למציאות לבלבל אותה עם העובדות.
הקול הפנימי שבו היא דיברה לעצמה היה קול ביקורתי, מקטין, מוכיח, קטנוני, ששום דבר אינו מספיק עבורו והוא זה שליווה אותה לכל מקום אליו הגיעה, מונע ממנה הנאה מהישגים, תחושת גאווה או אפילו סתם לגימה קטנה של אוויר…
אמנם אז חשבתי שאני כבר יודעת הכל (כי אין על ההיבריס של גיל ההתבגרות) אבל הדיסוננס היה כזה עצום בין מי שהיא לבין איך שהיא תופסת את עצמה, שלא הצלחתי ליישב אותו. וניסיתי. באמת שניסיתי וניסיתי לספר לעצמי שהיא רק מגיבה כך לסטרס הקיצוני אליו נקלענו, אבל בתוך תוכי ידעתי שזה בולשיט ושהיא ממש שונאת את עצמה. ולמה? על זה אני לא יודעת לענות גם היום.
השנים חלפו ואני יושבת בהרצאה בנושא דימוי גוף, במעגל נשים אינטימי, המורכב מנשים שפחות או יותר מכירות האחת את השניה מהמושב ומהמושבים הסמוכים. כבר לא ילדה בת 18, אלא אישה בת 40 שקצת יודעת. יודעת שאנחנו יודעות להיות הכי רעות לעצמנו, מחפשות וכמובן מוצאות רק את מה שלא בסדר, את מה שלא הצלחנו ולא הספקנו או עשינו ויצא לנו פחות. ועדיין, יושבת על קצה הכסא שלי, מכווצת מכל הרעל שנשפך בחדר בחופשיות. הנשים החכמות, המוצלחות והכל יכולות שיושבות לצידי, חושפות ללא פילטרים את הקולות הפנימיים המזעזעים שמלווים אותן מאז ומעולם, חולקות סיפורים אישיים ואפיזודות מהגיהנום בלי למצמץ כי זה מה שהן רגילות לשמוע בתוך הראש 24/7.
איך אפשר לעבור ככה את כל האתגרים שהחיים האלה מזמנים לנו? איך אפשר להתמודד עם מחלות ושאר אסונות לא עלינו או אפילו סתם, לעבור בטוב את היומיום הרגיל של לימודים – בית – ילדים – קריירה כשכל הזמן הקול הפנימי שלנו מספר לנו כמה אנחנו לא?
בשקט של אותו לילה, כשניסיתי לעבד עם עצמי את החוויה – עדיין מצומררת מדרגות הנסטיות שנשים מסוגלות להתייחס לעצמן – שמעתי אותו, את הקול שלי, הפנימי, מדבר אליי. הוא היה עדין, רגוע, מתחשב ואוהב.
אל תתבלבלי, ברור שיש רגעים שבהם גם הוא מזעיף לי פנים ונובח עליי שלל ביקורות ומחמאות סופר מפוקפקות אבל בכללי, הוא מאוד בעדי. הוא מפשט לי מחשבות, מעודד אותי כשצריך, מפרגן ונותן לי תחושת מסוגלות.
שניה נו! לפני שאת סוגרת את הפוסט בשאט נפש מהג'ינג'ית החיובית עם הקול הפנימי המרים, קחי בחשבון שאת זה לא הקול הפנימי שלך. יש לך כוחות לשנות אותו, לגרום לו להתנהג אליך טוב יותר, כי מגיע לך. כי את מתאמצת ומג'נגלת ועושה את הכי טוב שלך וראויה שינהגו אליך בכבוד, בהערכה ובקבלה.
נקודת האור היא שיש המון כלים לשיפור היחסים עם אותו קול פנימי. נכון, זו וואחד עבודה לשנות את הטונים כשהם צורמים תמידית, אבל אם יש משהו ששווה להתאמץ עליו, זה זה. כי לא משנה כמה שתצליחי על פי פרמטרים חיצוניים, אם לא תקבלי את החיזוקים ומחיאות הכפיים בתוך הראש שלך זה הרי לא יהיה שווה שום דבר.
אז תתחילי בלספר לעצמך שאת זה לא הקול הפנימי שלך. אולי דיברו אליך ככה כילדה, בבית או בבית הספר אבל היום את כבר אישה וכשם שאימצת אותו אז בטעות, כך היום, את גם יכולה לשחרר אותו. כתבי לעצמך בכתב יד מכתב ובו פרטי את רשימת ההישגים שאת הכי גאה בהם. הם יכולים להיות מינוריים או לא מרשימים כלפי חוץ, אבל הם ה-הישגים שאת עפה עליהם, אלה שגורמים לך לחייך לעצמך חיוך דבילי של "פאקינג עשיתי את זה" כשאת נזכרת בהם. תכתבי, אל תתביישי, אף אחד לא מסתכל לך בדף.
ותשמרי אותו במקום נגיש. תעיפי בו מבט כשהקול הפנימי מתחיל לרדת עליך, תזכירי לעצמך שאת מישהי עם יכולות ופסגות, כאלה שהעפלת אליהן וכאלה שעוד בדרך. שאולי היום היה יום פחות מוצלח, אבל מחר יהיה טוב יותר.
ותיפגשי עם החברה הטובה שלך, כזו שמכירה בערך שלך ואוהבת אותך באמת ושתפי אותה בצורך שלך לשנות את השיח הפנימי שלך עם עצמך ותהיי בשקט. יתכן שהיא תופתע כי היא רואה את המלכה שאת ואת כל הטוב שבך ולא חשופה לשיט הפנימי. אם תסתמי מספיק זמן, את לא תאמיני איזה דברים מדהימים היא תספר לך על עצמך. תנשמי אותם אליך ותאפסני לשעות הקשות.
ובפעם הבאה שאת שומעת אותו יורד עליך רצח, תחשבי מה הבסטי שלך הייתה אומרת לך על אותו ארוע בדיוק. איך היא הייתה מצליחה למצוא נקודות לזכותך ותאמצי את נקודת המבט מהעיניים הטובות שלה ותרגישי את החום והאהבה שלה.
ותגידי לו, לקול הפנימי שלך, כשהוא משמיע דברי תוכחה ורשעות מוגזמים, שחלאס. שאת כבר לא לוקחת את כל מה שהוא אומר כאמת לאמיתה. שהוא לא מדייק, שזה לא נכון ושהדבר הזה שהפעם לא הלך הוא כולה דבר אחד, ספציפי שניסית ולא צלח, אחד מכללללל הדברים האדירים שעשית בחיים שלך, והוא לא זה שמגדיר אותך.
ותגידי לו שידבר יפה.