בתחילת מאי 2019 חייתי בגן העדן שעל קיומו עבדתי קשה שנים רבות: בזוגיות עם אהבת חיי, הילדים שלנו בני 11+ ואוטוטו 9, מה שאומר שהימים הקשים של חיתולים ולילות חסרי שינה היו מאחורינו אבל ההורמונים של גיל ההתבגרות טרם נראו באופק, אחרי שנים של תפקידי ניהול משמעותיים בארגונים גדולים, מצאתי תפקיד בקרן פילנטרופית שזימן לי עשייה חברתית מאתגרת ומספקת אבל גם הותיר לי זמן ואנרגיה להנות מהחיים עצמם, מגורים בבית היפייפיה שלנו שבנינו במושב שאני בו דור שלישי על אף שאף פעם לא גדלתי בו והוא המקום שאותו מאז ומתמיד החשבתי כבית, 2 דקות הליכה מה-עומר, אחי הגדול ו-4 דקות הליכה מההורים שלי… ככה שהילדים שלנו ירדו מההסעה של בית הספר ביחד עם בני הדודים היישר לזרועות של סבאסבתא ולאוכל שהוכן להם באהבה…גן עדן כבר אמרתי?
או – אז הנחש הארור ההוא עם התפוח, נזכר לעשות קאמבק ולתת לי ביס בטוסיק.
אם להיות אמיתית, יש לציין שבחוזה הזוגי שלנו, מאז ומעולם, צוין באותיות גדולות שיניב רוצה לחיות בחו"ל. שנים מסמסתי את הרצון הזה בתקווה שידעך: תואר ראשון ואז שני, בונים קריירות, ילד ראשון, ילדה שניה, בקיצור, החיים עצמם.
אבל החלום בשלו וככל שמשבר גיל הארבעים התקרב, כבר היה ברור שזוהי אם כל המטרות שלו, כזו שאם הוא לא יגשים, הוא לעד יסבול מהלקאה עצמית, תחושת פספוס וחלילה ינטור טינה לבת הזוג… ואני כל כך לא רציתי להיות מגורשת מגן העדן שלי, שסירבתי לראות את הדברים מנקודת המבט שלו, לא הצלחתי להבין מה עובר עליו, הרי ליטרלי חיינו את האמאמא של החלום הישראלי! רצה הגורל והגבר שלי חלם את החלום האמריקאי…
לא אחפור לך על השיחות הקטנות לתוך הלילה ואיך שלא הצלחתי להירדם אחריהן, המחשבות בלופים, הפחדים האינסופיים והרגע שבו הרגשתי פרפרים קפואים שעפים לי בתוך הבטן כשאמרתי לו "יאללה"
על מה שקרה לנו מאז – מניחה שאטפטף בפוסטים הבאים.
הסיבה שפתחתי כעת בפנייך את הארכיון לאחד מהרגעים הדרמטיים של חיי היא הצורך שלי בבחינה עצמית ובלמידה מתמדת. תכל'ס, ההחלטה "ללכת על זה" ממש בניגוד לקול ההגיון שלי, היא נטו פרגון ואהבה. אחרי שיניב הקדיש חיים שלמים כדי להגשים את החלומות שלי, הרגשתי שזה יהיה אנוכי מצידי לא לנסות ולהגשים את החלום שלו, גדול ומשנה חיים ככל שיהיה. אז קפצתי קפיצת ראש דוך למים ולא אשקר: המים היו קפואים לפעמים, היו מערבולות שאיימו להטביע אותי, היו סלעים שנתקלתי בהם והותירו עליי חבורות כחולות – סגולות מכוערות שהיה נדמה שלעולם לא יעלמו ולפעמים סתם תשו כוחותיי מלשחות… אבל מה שבטוח: למדתי עד כמה אני חזקה מבפנים.
מציאות חיי שהשתנתה מהקצה לקצה תוך 17 שעות טיסה, אישררה לי שהקבוע היחיד בה היא אני!
אז כדאי שהאני הזו תהיה הגירסה הכי טובה שהיא יכולה להיות, לא?
הקליינים בתמונה האחרונה לפני העליה הדרמטית למטוס, יולי 2019
אולי קשה להבחין אבל אני עוצרת את הדמעות בכוח, כדי לא להלחיץ את הילדים. יניב שיודע את נפש בהמתו סידר לי מושב משודרג ונפרד מהם, בו לא הפסקתי לבכות את פחדיי ואת עצב הפרידות, ביד ימין מחזיקה בקבוקון קטן של "רגיעון" שלא עשה את שלו, וביד שמאל כוס יין אדום שהדיילות הקפידו למלא בלי לשאול, מתוך הבנה שכדאי.