Uncategorized

נתחיל בהכרזה הדרמטית הבאה ונראה לאן נתגלגל: אני אישה בת 44 ואין לי פייסבוק. כלומר, לא רק שאין לי עכשיו, כשכולנו מסכימים שזה כבר ממש לא מגניב וכשברור שמדובר בפלטפורמה שהשטן רקח כדי להשחית, לפלג, להשניא, לרגל ולשתף בסרטוני חתולים. גם בשנים בהן היה נראה שהמציאות היא סתם הזיה מיותרת כי החיים האמיתיים התרחשו במרחבי […]

איפשהו בין הטירונות לתהליך ההכשרה הארוך והאכזרי שעברתי בדרכי לשרת כסמלת מבצעים, נחתה עליי הבנה שאז, בגיל 18, הייתה מטלטלת עבורי. לצידי, בימים עמוסי הפעילות והלילות מרובי ההקפצות שנועדו כך היה נראה להפוך אותנו ליחידת עלית במינימום מארינס, תיזזה מישהי שלמדה איתי בתיכון.  מבחינתי, היא הייתה מיס פרפקט. דמייני לך את הילדה הכי יפה בגן

לבד. לבד. לבד. ככה דמיינתי את החיים כשניסיתי לחשוב מה יעלה בגורלי טרם המעבר שלנו לקליפורניה. החלק שבי שמיאן לקבל את זה שיכול להיות לי טוב במקום אחר בשת"פ עם הדמיון המוגבל שלי לא הצליחו להתרומם מעבר לויז'ן עלוב של גדר תייל באמצע שום מקום שמישהו הצמיד אליה שלט שבמרכזו מופיעה בכתב יד אדום ולא

בתחילת מאי 2019 חייתי בגן העדן שעל קיומו עבדתי קשה שנים רבות: בזוגיות עם אהבת חיי, הילדים שלנו בני 11+ ואוטוטו 9, מה שאומר שהימים הקשים של חיתולים ולילות חסרי שינה היו מאחורינו אבל ההורמונים של גיל ההתבגרות טרם נראו באופק, אחרי שנים של תפקידי ניהול משמעותיים בארגונים גדולים, מצאתי תפקיד בקרן פילנטרופית שזימן לי

נכון יש את כפתור ה"אודות" בסרגל העליון בבלוגים שאמור לתת לך מושג על הכותבת ולגרום לך לרצות / או לא לקרוא מהגיגי ליבה? ואולי את אחת שתיחרד לי עכשיו מהמילה "הגיגי" וכבר על הפיסקה הראשונה איבדתי חברה פוטנציאלית ולמה בכלל התחלתי עם כל הסיפור הזה… אז זהו שאולי הדבר היחיד שהחלטתי מראש, כשקיבלתי את ההחלטה